'ספסל', שמארגן הערב את האולסטאר לנוער (19.30, תיכון היובל בהרצליה, כניסה חופשית, שידור בערוץ 5), מחויב לכדורסל בכל נשמתו. לזכותו, הוא לא אליטיסט (או סתם מפונק) כמוני – כדורסל אצלו זה גם נשים, נוער, לאומית, ארצית, ילדים, קט-סל וכל זה ברמה השוטפת.

לכן היה לי מוזר וגם מצער לקרוא הערה קטנה שהופיעה שם אתמול, לפיה האתר לא קיבל אשרת כניסה עבור צלם לגמר הפיינל פור והחליט להשתמש בצילומי ארכיון כסוג של מחאה.

וזה לא שנתקשה לחיות בלי צילומים טריים ב'ספסל', יש מספיק מקורות אחרים. אבל אתר הכדורסל הכי ותיק, הכי מקיף והכי יסודי, עדיין לא זוכה להכרה מהמוסדות האחראים, מנהלת ליגת העל במקרה הזה, וזו, בלשון מאמננו הלאומי, לא פחות מאשר בושה, חרפה וכלימה.

קצת מציק שגם אחרי עשר שנים ש'ספסל' קיים, שזה בערך כפול משנות קיומה של המנהלת, אתרי אינטרנט נישתיים שהם לא פורטלים ענקיים ממשיכים להיות מחוץ למשחק. העיתונים, תקועים במקום ככל שיהיו, ארכאיים ככל שיהיו, נשארים בראש סדר העדיפויות ומנציחים את העוול.

מי כמו 'ספסל' אוהב כדורסל, עוקב אחריו, מפיץ את בשורתו, טורח ונותן את נשמתו כדי לרכז עניין בענף הזה? ואגב, לא רק ספסל בעסק. גם מכביפאנס, כפי הנראה אתר הכדורסל המושקע ביותר שיש כאן, נשאר מחוץ למשחק.

אני מתאר לעצמי שישנן מגבלות למספר הצלמים שרשאים להיכנס לזירת המגרש. יש ודאי הנחיות של הנהלת נוקיה-ההיכל עצמה בעניין. אבל איך שלא יהיה ומה שלא יהיה, ויאמרו הגורמים הממונים את דברם אשר יהיה והמאוד כבד-ראש בעניין, שום דבר לא מצדיק את השארת נציגי 'ספסל' ו'מכביפאנס' מחוץ לאירוע המרכזי ביותר של הכדורסל הישראלי. אפילו לא היתר להשתמש בצילומים שהמנהלת עצמה מפיקה באופן עצמאי.

טקסים וצרמוניות ומעודדות מקובנה זה טוב ויפה, אבל הפעלת שיקול דעת לא פחות חשובה. מאמננו הלאומי אולי מגדיר דברים מהסוג הזה כבושה, חרפה וכלימה. אני הייתי סתם פוטר את האחראים באיזה בחו"כ קצר ולא יותר. לא מגיע להם יותר מזה.

הלאה.

בשל הזמן לאפרים על כס המאמן במכבי ת"א. השילוב הזה של אובדן אליפות והופעות תכופות בטלוויזיה של בירנבוים כסוג של הוגה דעות ספורטיבי עושה את שלו. כבר כתבתי את זה כאן פעם, אבל אחזור על העניין כי אני באמת חושב שיש קשר בין הדברים והנה הם תיכף קורים: הטלוויזיה הפכה לדומיננטית מאוד בקטע של מינוי מאמנים. לאנשים האלה ניתנת לאורך השנה הזדמנות להביע את עצמם, לבקר, לשבח, לפרגן, לקטול. פתאום הם לא רק מאמני כדורסל שמדברים על ריבאונד התקפה ולחץ על כל המגרש, אלא יותר מזה. יש להם מה לומר בכל עניין. למעשה, הם מתבקשים להשמיע את דעתם. פתאום הם נחשבים. עומדים למעלה.

גרשון הוחזר למכבי ת"א אחרי שנה בה שימש כפרשן בטלוויזיה. מאמננו הלאומי כיכב בטלוויזיה וחזר למכבי ת"א בתום עשור שלם בו לא היה חלק ממנה. גם עודד קטש נעזר בטלוויזיה. ויש לי חדשות לשרון דרוקר: זה לא רק בגלל שקטש "בשר מבשרם" ואתה לא. הוא גם הופיע בטלוויזיה מדי שבוע, ואתה לא.

אם בירנבוים יהיה מאמן מכבי ת"א, וזה נראה לי במשך חודשים כמו הדבר הכי צפוי בעקבות התוצאות הטובות שלו עם בני השרון במשחקים נגדה, זה לא יהיה רק בזכות התוצאות על המגרש. גם לפמפום הטלוויזיוני יהיה חלק לא מבוטל.

ועוד.

צביקה שרף שותק. שותק זו לא מלה. בפעמים האחרונות שהוא התבטא זה היה בעיקר כי ככה מחייבים הנהלים. פעם אחת המועדון כבר נקנס בגלל אי-התייצבות שלו לראיונות שאחרי המשחק. עכשיו, כשנגמרה העונה והוא לא חייב כלום לאף אחד, לכו תחפשו אותו.

האיש שיש לו הכי הרבה מה לומר, ויעשה את זה תמיד בדרך מעניינת ודעתנית, לא מדבר. האיש שהיה הכי זמין ועלה לשידור בכל תחנת רדיו כששימש כמנכ"ל, כמעט כמו אדם משועמם ממש, נאלם. גם כי נשבר לו הזובון, וגם ובעיקר כי חווה בפעם המי יודע כמה איך כל עולמו ואמות המידה שלו מתפרקים אל מול העיניים: קולגות מתקופתו בתקשורת לא מהססים לנעוץ בו שיניים; ההנהלה שלו לא מגבה אותו; השחקנים שלו, לפחות חלקם, לא מתקשרים איתו כמו שהיה רוצה. ואם כן, אז רק למראית עין.

מה שמוכיח שוב שעמדת המאמן במכבי ת"א יכולה להיות מאמן אטרקטיבית, אבל גם מאוד בודדה ולוחצת. היא עוד יותר כזו, אם אתה בן אדם טוטאלי כמו צביקה שרף.

שלומות ונצורות בשלב זה.