הייתי במשמרת.
זה היה תורי. רעיית הנשיא יצאה לענייניה.
ארור יהיה האיש שהחליט שגם לרעיות יהיו עניינים משלהן.
ארור הוא וארור שמו.
וגם זרעו אשר כחול על שפת הים לרוב.
אין ברירה, צריך לתפקד לגמרי לבד. בשטח. מול האויב.
ובלי הרעייה.
אז הייתי במשמרת, כן?
תומרינגו סטאר טמטם אותי ולא רצה לישון. עשה לי את המוות, עשה לי.
היה עייף לאללה, אבל לא נרדם.
ובכה, ובכה, וקיטר וקיטר, ולא נרדם.
לא יכולתי יותר.
נשבר לי הזובון מזה.
אז לקחתי אותו למטה, בעגלה, וטיילנו קצת בין השבילים והמדשאות, משתדלים ללכת רק במקומות שיש בהם צל.
ועדיין, רינגו סירב להירדם.
מאיזה חומרים הילד הזה עשוי? לא ברור לי. ולי, אגב, זה לגמרי לא ברור.
התיישבתי על ספסל מוצל, יד אחת מניעה את העגלה, יד שנייה מוחקת הודעות ישנות בסלולארי.
בא יתוש והפריע לי.
העפתי אותו. הוא חזר.
העפתי אותו שוב, הוא חזר.
נאנחתי. כשלא הולך אז לא הולך.
לא נורא, יש צרות גדולות מאלה: ארז כץ, למשל, החטיא בפיינל פור זריקה של פעם בקריירה.
קמתי והמשכנו הלאה. למקום אחר.
רינגו היה ער עדיין. לפחות לא קיטר ולא בכה. התעייף מעצמו, כנראה.
הצצתי בו. הוא היה רגוע ומקסים. כאילו לא היו דברים מעולם.
ובכל זאת, עדיף רינגו אחד ישן ביד, מזבוב על הפרצוף וארז כץ מחטיא שלשה.
הסתובבנו. פתאום דרכתי על חרא.
של כלב, אני מניח.
מה זה יכול להיות אם לא כלב?
פיייייי קיבינימט.
ימותו בעלי הכלבים שלא מנקים אחריהם.
חיפשתי ברזיה ואיזו חתיכת מקל, עץ, משהו, כדי להתחיל ולנקות את הנעל.
בעצם, למה לשקר לכם? סתם כדי להיראות נורמלי?
זה היה בכלל כפכף.
כן, אני גאה בזה. מסתובב בשכונה עם כפכפים באמצע היום.
בלי בושה. יתחפפו הקנאים העובדים שמונה-חמש.
מצאתי ברזיה.
לחצתי על הכפתור, היא לא עבדה.
התבאסתי נורא.
לחצתי שוב, התרכזתי, התאמצתי. היא לא עבדה.
הצצתי לתוך העגלה: רינגו היה ער עדיין.
עם כפכף אחד מלא חרא וכפכף אחד נקי המשכתי הלאה.
והלאה, והלאה, והלאה. בסיבובים גדולים ורק בצל.
רינגו כמעט נרדם.
בדיוק עבר כלב גדול (אולי זה ההוא שחירבן?) ודפק נביחה.
בן זונה, הכלב.
העיר לי את הרינגו.
כמעט שהתייאשתי וחזרתי הביתה, אבל לא היה לי חשק לעבור את הסיוט מחדש.
אז המשכנו לפטרל.
עוד קצת, ועוד קצת.
ובסוף הוא נרדם.
יאאאא אולוהייייים! הוא נרדם.
הבטתי בו. עמוקות, ממושכות.
איזה יפה.
פתאום עברה חתיכה.
אז עברתי להביט בה. עמוקות, ממושכות.
איזה יפה.
עד שהיא נעלמה במורד השביל.
חזרתי לרינגו. זה היינו הוא ואני. בעיצומו של מאבק.
בינתיים, הייתי על הסוסון וחזרתי מפיגור.
בבית זה היה 0-1 לו.
אבל עכשיו השוויתי ל-1-1.
פתאום הרגשתי כמה שאני עייף, בעצם. כל מה שנשאר זה לעלות הביתה ולקוות לטוב.
להשאיר את רינגו בעגלה, ליפול על המיטה ולנסות לחטוף חצי שעה מהסרטים.
נכנסנו הביתה.
נגה סלע חסרת התקדים קיבלה את פנינו.
סימנתי לנגה סלע חסרת התקדים להיות בשקט מוחלט.
היא כבר מורגלת, קולטת רמזים וסימנים במהירות.
פתאום הוא התעטש.
הוא – כלומר, רינגו.
מתוך שינה.
והתעורר בבת אחת.
נבהל מעצמו, כנראה, והתחיל לבכות.
1-2 לטובתו.
פייייייי קיבינימט.
(לילד קוראים תומר, כן? הוא בן שמונה חודשים והתחיל לזחול בכל הבית. חיינו אינם חיים מעתה ועד להודעה חדשה. ההודעה החדשה, אגב, לא צפויה בקרוב. גם בלילות הוא עושה בדיוק מה שבא לו, ואפילו לא פיפס פחות מזה. וחוץ מהזבוב בהתחלה והאפצ'י בסיום, רוב הסיפור כאן מומצא, כן? ואיך זה קשור לכדורסל? אההה, לא קשור. מי אמר שהחיים זה רק כדורסל?).
