גמר ה-NBA כבר ממש כאן. אור ליום שישי (אגב, מה אור? איזה אור? מתי בפעם האחרונה ראיתם זריחה בארבע בבוקר? מקסימום האור שמשאירים במסדרון כדי שהנסיכות לא יפחדו בלילה) יעלו הסלטיקס והלייקרס לפרקט של ה"טי.די. בנקנורת' גארדן", והעסק ייצא לדרך. הצירוף הקלאסי מכולם, כך אומרים רבים וטובים. היריבות הגדולה מכולן והפרק הארוך והמסעיר ביותר בתולדות הגמרים של הליגה. כך הם אומרים.

האמת? גם אני אמרתי, ממש כאן, אבל רגע לפני הג'אמפ הראשון של הסדרה, כדאי להעמיד דברים על דיוקם: אמנם אין שני שמות שחיבורם יחד עושה לי את זה יותר מהלייקרס והסלטיקס, ובטוח שהולכת להיות סדרה-סדרה, מלאת כדורסל, שחקנים נפלאים, אמוציות, מהפכים, טראש-טוק ואין סוף שאגות "Beat L.A" מצד אוהדי בוסטון, אבל לייקרס-סלטיקס של אז - זה לא יהיה. אין סיכוי. זה פשוט היה משהו אחר.

את העימותים של שנות ה-60' לא ראיתי. אולי פה ושם כמה שניות בשחור-לבן, אבל בקרבות של שנות ה-80' צפיתי ועוד איך צפיתי. מהשנייה הראשונה של המשחק הראשון ועד לבאזר המסיים של המשחק האחרון ב-87'. אין כל כך מה להכביר מלים על הקבוצות של אז. מי שראה יודע בדיוק על מה אני מדבר, ומי שלא - יהיה לו קשה.

זו לא רק העובדה שתוך חמש שנים הן נפגשו ארבע פעמים בגמר - והרי לכם יריבות אמיתית - בואו נאמר שעם כל הכבוד לכל הסופרסטארים של היום, ולא חסר (גם כבוד וגם סופרסטארים) – על המגרש לא תתייצב עשירייה
ברמה של מג'יק, קארים, וורת'י, סקוט וראמביס מכאן ולבירד, מקהייל, פאריש, דניס ג'ונסון ואיינג' משם. זו גם לא האווירה הכל כך מיוחדת של הבוסטון גארדן המיתולוגי במזרח ושל ה"פורום" הקצת-פחות-אבל-גם-די-מיתולוגי באינגלווד, קליפורניה. פשוט לא ודי.

אבל מה שהיה היה, ועכשיו אנחנו עם מה שיהיה, ומה שיהיה זו כאמור סדרה-סדרה, שלעניות דעתי הלא קובעת תוכרע על ידי שני שחקנים - פאו גאסול וריי אלן. למה דווקא הם? כי כל השאר ידוע, פחות או יותר. אף אחד לא ימנע מקובי בראיינט לעשות ממוצעים של פלוס-מינוס 30 נקודות (ואף אחד לא ממש ייפול מהכסא אם זה יגיע גם ל-40), שמונה אסיסטים ושבעה ריבאונדים. למאר אודום ייתן 15 ו-10, פישר יסתובב בין שמונה ל-14 (אולי 18 ביום גדול במיוחד) וכל הרדמאנוביצ'ים, הוולטונים, הוויאצ'יצ'ים והפארמארים ייתנו בין שתיים לשמונה לראש.

מנגד, פול פירס, ואני ממש לא חותם על אחוזי הקליעה, יגיע ל-17, 18, אולי אפילו 21 נקודות בממוצע, רונדו יתעלה לאזור ה-12, קנדריק פרקינס ייתן 10 והאחרים - מפי.ג'יי בראון ועד סם קאסל - ישמחו לכל דבר מעל ארבע נקודות לערב. ריי אלן? עד עכשיו הוא יושב על 14.2 נקודות, עם 40 אחוז מהשדה ורק 34 אחוז מהשלוש, לחם חוקו לכל אורך הקריירה. אם אלה המספרים שהוא נותן גם בסדרת הגמר, הסלטיקס מתרחקים מאוד מהטבעת. מאוד מאוד.

לא, לא שכחתי את קווין גארנט, אבל זה בדיוק הזמן לחזור לאיש המפתח האמיתי לטעמי, גאסול. גארנט יושב כרגע על ממוצעים של 21.1 נקודות ב-52 אחוז, 9.8 ריבאונדים ו-3.5 אסיסטים. אם גאסול - שיש לשער שהוא זה שיופקד על גארנט לפחות בתחילת המשחק, ושנתן כמה רגעי הגנה לא רעים בכלל מול טים דאנקן - יצליח להגביל את הביג-טיקט הלייקרס כבר עשו חצי עבודה ולמעלה מזה.

בצד השני של המגרש, גארנט נותן עד עכשיו הגנה פנטסטית, ולפעמים נדמה, ואולי לא רק נדמה, שהוא שומר כמו שלושה שחקנים לפחות. המאזן ההתקפי של גאסול מראה כרגע 17.7 נקודות (וגם תשעה ריבאונדים ו-4.2 אסיסטים), אבל המספרים שלו יורדים מסדרה לסדרה - 22.3 נגד דנבר, 18.5 נגד יוטה ו-13.2 נגד הספרס, וגם האחוזים צנחו מ-58 ל-44.5. יצליח לתפקד מול גארנט - יופי ללייקרס. לא יצליח - יתרון חשוב, על גבול המכריע, לסלטיקס.

היתרון האמיתי והמשמעותי ביותר של הלייקרס הוא כמובן בעמדת המאמן. אפשר לומר מה שרוצים על דוק ריברס ועוזריו - שיש להם חלק גדול בכך שהסלטיקס בגמר, שהקבוצה הגיעה לשם למרות המאמנים או כל דבר אחר - אבל על דבר אחד יסכימו (אפילו בלית ברירה) גם בבוסטון: המצ'-אפ ריברס-פיל ג'קסון הוא ממש לא כוחות, ולא לטובת ריברס, כן? אני לא סגור לגמרי על הקביעה הנחרצת של הרבה פרשנים שהלייקרס בוודאות טובים מהסלטיקס, אולי אפילו משמעותית. לי הכוחות נראים כרגע דווקא די שקולים, אבל על נושא המאמן אין שום עוררין. ללייקרס יתרון עצום כאן, שצריך להיות מכריע.

הימור? כאוהד לייקרס, אבל גם כמי שמודע לאחוזי ההצלחה שלו לאורך השנים (כמו שוטה הנבואה, אבל הפוך), ברור לי לחלוטין שכדאי מאוד שאהמר על הסלטיקס, מה שישפר לאין ערוך את את סיכויי הבראיינטים לגזור רשתות בתום הסדרה. מצד שני, אם מקצוענות אז עד הסוף, ולעזאזל כל האמונות הטפלות. לייקרס בשישה. נקודה.

Shaharhermelin@gmail.com