אני יודע שאם אפתח פה אייטמון במלים: "יש תנועות מסוימות בסגנון הזריקה לשלוש של פול פירס, שמזכירות לי את זו של גיא פניני", אין סיכוי גדול שמי שהחל לקרוא יישאר כאן עד הסוף. אז אני אשמור את זה לאחר כך.

נכנסתי למשחק ב-33-34 לסלטיקס. בבוקר. בשידור חוזר. סיפור ארוך, שלקח בעקבותיו: יכול להיות שהגישה שלי באמת מוטעית לאורך כל השנים. בשביל מה צריך לשבת בשעות מטורפות חמישים אחוז יותר מהזמן, ולדפוק את כל היום הבא?

זאת אומרת, אני לא מאלה שמסוגלים ללכת לישון בחצות כדי להתעורר בארבע לפנות בוקר. אני יותר קרוב לאלה שצריכים להחזיק ערים ברציפות, כדי להגיע לזמן המשחק. החזקתי עד שלוש וחמישה, מרחק לא גדול ממועד פתיחת המשחק, ואז פשוט ויתרתי. נגמר לי. ההיגיון גבר עלי. הרמתי ידיים מיוזמה, בכניעה, על אף כל ההבטחות לעצמי שלא אחמיץ את משחק מספר 1.

איכשהו, רעיית הנשיא זרקה לי למיטה את תומרינגו סטאר המייבב-מנמנם, ונעלמה לסידוריה על הבוקר. במצפון מיוסר מיהרתי ללחוץ על השלט. שידור חוזר, אלא מה. הראשון מתוך עשרה בימים הקרובים, אני מניח. וזו הגדולה: כבר במיטה, מבלי לקום, מבלי לגלות את התוצאה באינטרנט, מבלי לשאול אף אחד מה נגמר ומבלי להציץ בסלולארי שמא מישהו שלח איזה SMS מפליל. אם אלה התנאים, אז זה לגמרי בסדר. מה גם שהשידור ערוך וכל ההפסקות המיותרות ופסקי הזמן והמלל המיותר נחתך החוצה אל מחוץ לשידור. דיל יוצא מהכלל שאני מקווה להתמיד בו.

מספר עניינים לי.

בפיגור 6, משהו כמו דקה ועשרים לסוף, הלייקרס מלווים את הסלטיקס ולא מבצעים עבירה. לא ברור הקטע הזה. יש משחקי NBA שפרק הזמן הזה לוקח עשר דקות שלמות (כולל פסקי זמן) עם עצירת שעון בכל הזדמנות ועבירות כחול אשר על שפת הים לרוב. הפעם הלייקרס כאילו ויתרו. לא מבין מה החוק שמנחה את פיל ג'קסון בעניין: מתי מסתערים ומנסים לשחק עם השעון כדי ליצור נס ולנצח מפיגור, ומתי מוותרים.

אני לא מדבר על מהלך אחד אחרון שבו נשאלת השאלה אם לשמור הגנה חזקה, או לבצע עצירה שתחזיר את הכדור אליך. כאן כבר למדנו לאורך השנים שיש ב-NBA נטייה די ברורה לסמוך על ההגנה ולא לשחק טריקי-פליי של עבירות.

אני מדבר על דקה ועשרים, אולי דקה וחצי לסיום. יש מצבים שיוצרים מזה מיני-משחק בפני עצמו ושולחים שחקנים לקו, ולפעמים לא. מהצד, זה נראה כאילו אם כבר הקבוצה בפיגור די חסר סיכוי לקראת הסיום, לא אכפת לג'קסון להפסיד כדי לבוא יותר חדים למשחק מספר 2, ולכן הוא לא נותן הוראה לבצע עבירות. מאיפה זה בא? אין לי מושג. אולי כדי להפחית תסכול מהשחקנים? ממש לא יודע מה עומד מאחורי חוסר האחידות הזו.

קווין גארנט נתן את הדקות היותר טובות שלו בהתקפה בחלק הראשון של המשחק. בקטעים שאני ראיתי עד לפולו-דאנק שהקפיץ את האולם לקראת הסיום, הוא עמד וזרק ג'אמפרים והחטיא את כולם. זה קצת עניין של NBA כזה, ההתעקשות, הראש בקיר. עוד זריקה ועוד זריקה, עוד אחת ועוד אחת, עם פייד-אוויי, בלי פייד-אוויי. רבאק, אתה רואה שכל הכדורים בחוץ. או שתנסה כדרור-שניים ולך פנימה, או שיבנו לך תרגיל שבסיומו אתה עם הפנים לסל באחד על אחד או אחד על אפס, כמו הנקודות הקלות שמשיג פאו גאסול אחרי תנועה בלי כדור.

והיו כמה דקות שבהן ישב קובי בראיינט בחוץ. הלייקרס מניעים ומניעים ואין מי שיזרוק. ואם כבר יש, הוא מחטיא. לזכותם, רמת המוטיבציה גבוהה. הם הולכים לריבאונד התקפה, משיגים את הכדור ומריצים עוד התקפה. מריצים זו לא הגדרה המדויקת, בעצם. מגרדים איכשהו עוד התקפה. ואז זה בולט במיוחד: בכל מה שקשור לגלובליזציה של המשחק, הלייקרס נעשו פתאום מין סן אנטוניו עם וויאצ'יץ', רדמאנוביץ', טוריאף וגאסול. שלושת הראשונים לא שיחקו ביורוליג. אם מישהו זוכר איפה שיחק וויאצ'יץ' לפני שעבר ללייקרס – שיקום.

כל הקשקושים האלה על ניסיון יורוליג או לא ניסיון יורוליג נעלמים, כשמגיעים לסגלי קבוצות ה-NBA. חלק גדול מהאירופיים שם קפצו לליגה ישר מהקבוצות הקטנות של אירופה, או מקסימום אחרי עונה-שתיים במפעלים אירופיים. חלק מהם, כמו וויאצ'יץ' היום או פאבלוביץ' עם קליבלנד בעונה שעברה, הגיעו לגמר ה-NBA ועדיין אף אחד לא זוכר איפה הם שיחקו קודם, בעיקר כי רק מעטים שמעו עליהם.

ואגב גאסול, אני מסרב להאמין שהאיש יזכה באליפות ה-NBA. חוזר ואומר את זה כל הזמן: עם כל הפוטנציאל, הכישרון, ההוק-שוט בשמאל (ראוי מאוד להערכה, אגב, ומוכיח שיש לו מיומנות רבה מאוד בשימוש בשתי ידיים) - אני סומך עליו שהוא ידפוק את העסק כשצריך. אתם עוד תראו שגאסול הוא אבי סוכר הישראלי: בזריקות עונשין קריטיות בתוך הדקה האחרונה, אין סרט בעולם שהוא קולע שתיים משתיים.

במשחקים מהסוג הזה, כשההגנה של הסלטיקס עושה הבדל בסופו של עניין וכנראה שגם הביתיות, הלייקרס נראים פחות ממה שהם יכולים להיות. הם נראים כמו קבוצה עם יותר מדי שחקנים משלימים, ופחות מדי אנשים ללכת אליהם, גם אם קובי בראיינט נחשב כמו שניים. זה נראה לי כמו 0-2 לפני שחוזר להיות 2-2 (ובאחד מהם, כצפוי, הלייקרס מפרקים את הסלטיקס ב-20 הפרש). אחר כך נדבר הלאה.

מכל הסיפור, ויותר מכולם, נהניתי לראות את פי.ג'יי בראון. קודם כל, יחסית לגילו הוא נראה נהדר. שנית, הוא הזכיר לי שפעמים לא צריך לנתר יותר מדי גבוה כדי להוריד ריבאונד, ושלפעמים גם המלה "להוריד" היא לא במקומה. בראון לקח שני ריבאונדים חשובים בזכות מיקום ומבלי לקפוץ בכלל. היו לו כמה מהלכים הגנתיים חשובים ובדקות מסוימות הוא היה מרכז ההגנה יחד עם מעורבות של הגארדים בריבאונדים ובשמירה חזקה שכפתה איבודי כדור. לקראת הסיום, התחושה היתה שהלייקרס מבקשים לגמור עניין עם המשחק הזה ולעבור הלאה, למרות שההפרש היה עדיין מחיק. אנרגיות, כמו תמיד, יהיו גם כאן אחד משמותיה הראשיים של הסדרה הזו.

זקן אחר, סם קאסל, עשה מה שמצפים ממנו ברבע האחרון. הוא לקח עליו זריקות מתוך מטרה להרים את ה-6 הפרש לדו-ספרתי ולקרב את הסיפור לסוף, אבל הכדורים לא נכנסו. בפעם הבאה זה יעבוד, אבל דוק ריברס היה מצוין מבחינת עיתוי החילוף כשהחזיר את רונדו. אם יש לך רגליים צעירות, מה גם שרונדו היה בסדר גמור ויותר מזה במשחק, אל תלך בכוח עם קאסל. שמור אותו להמשך, עוד יימצא לו שימוש נכון יותר.

ריי אלן נתן משחק שהסלטיקס ישמחו לקבל גם בהמשך, כולל הגנה טובה על בראיינט, אבל בשורה התחתונה אני יוצא עם טעם של חשד לגבי היכולת שלו לשמש מוביל כדור נוסף ומקבל החלטות לצד רונדו. לא ראיתי יותר מדי פעמים את בוסטון העונה כדי לדעת אם מדובר בעניין קבוע או חד פעמי. כך או אחרת, אחרת או כך, אלן היה קצת שייקי במשחק הזה. לא היתה לי הרגשה שהכדור בטוח כשהוא נמצא בידיים שלו, רגע לפני כדרור או מסירה. מצד שני, עד כמה חשובה הובלת כדור והנעה קבוצתית במצבים בהם יש לך שחקנים כמו פול פירס או קובי בראיינט? אתה נותן להם כדור לאחד על אחד ומפנה את השטח, אולי תקבל מסירה ואולי לא.

פרקינס הוא עדיין שאלה בסדרה הזו. לפחות בדקות שאני ראיתי, הוא ישב בחוץ בגלל פציעה או הסתובב על המגרש מבלי להשפיע יותר מדי. ואם אני כבר נגרר לשמות ספציפיים, אז הנה פול 'פניני' פירס. הדמיון הוא לא בקטע הפרובוקטיבי דווקא, אם כי גם לגבי פירס נדמה שהוא מעורב בכל מה שקורה במגרש, פה סופג חבטה, שם מחזיר אחת, פה מדבר עם שחקנים יריבים ושם מרביץ שלשה קריטית. היו שם, בסוף הרבע השלישי אם אני זוכר נכון, שתי שלשות רצופות שלו מאותה בלטה. חיי נפשי, תיפח רוחי, גם פניני זורק ככה. ממש באותו סגנון. יכול להיות שעליתי בטעות על המודל של גיא? שווה בדיקה נוספת.

אז זהו. עדיף כנראה לראות מיד על הבוקר למי שיכול, ומבלי לדעת את התוצאה. ואני יכול. זה מה שאני הולך לעשות מעכשיו והלאה.