מטופחת, ישירה, עניינית, מעורבת, בקיאה, מפרגנת, מייעצת, מעדכנת, אקטיבית, אימפולסיבית, נאה, מאמינה, מסורה. מי שאוהב כדורסל, מי שטורח להגיע לאולמות ולצפות במשחקי הליגה, מי שיודע עובדה אחת או שתיים על אפי בירנבוים, אמור להכיר גם אותה. "אני דבורה בירנבוים לבית עשור," היא תציג עצמה בהמשך, ותסביר מדוע אין סיבה שלא תשחרר כל דבר שעולה בדעתה על בעלה, על הקבוצות שאימן וגם על הקבוצות שלא, על הכדורסל הישראלי ועל החיים בכלל.

לפני שנתיים וחצי התארחה ברוממה עירוני ר"ג, קבוצה שבמשך שנים נחשבה לכבשה שחורה. דבורה, שכבר חשבה קדימה, תפסה את ליאור ליובין בעליה למגרש, ובדקה איתו אם יש לו חוזה לעונה הבאה. כבר אז, במחזור השני, התחילה בירנבוים לתכנן תוכניות.

לקראת סיום המשחק התרחש מהלך מעורר מחלוקת, והשופט סמי בכר החליט להכריע בשריקה לזכות רמת–גן. חיפה ואפי הפסידו. החלטתו של השופט עוררה כעס רב, וכשכולם ירדו לחדרי ההלבשה, הסתובבה דבורה במסדרון שמחבר בין החדרים, וצעקה: "הוא לא ישפוט אצלי יותר בליגה, הוא לא ישפוט אצלי יותר." למחרת התקשר אליה עיתונאי וביקש לשמוע פרטים בדבר ערעור שחיפה שוקלת להגיש. דבורה תידרכה את העיתונאי לגבי הצפוי והורתה לו: "אתה, אל תעשה כלום. חכה לטלפון ממני."

אז היא נותנת הוראות לעיתונות, חורצת את גורלם של שופטים, עובדת ישירות מול הנהלות, מכירה היטב את חוקי המיסוי ועוזרת לגזברים להבין מי נגד מי, ממליצה לאפי מה, איך ולמה, מלווה אותו לכל חור ומפרגנת לו ברמות שאי אפשר לתאר. התמסרות טוטאלית. אחד הראיונות היותר מעניינים שהיו לי זה שנים. בלי הפרעות באמצע, בלי התחכמויות. שאלה–תשובה, קולח וטבעי, פה ושם דמעות בעיניים. כזו היא דבורה בירנבוים, וכזה הוא גם הראיון. בלי תוספות ובלי שינויים.

"עבדתי בחנות לחלקי חילוף, תראה מה זה גורל. אני מאמינה גדולה בגורל, בכלל, קודם כול אני מאמינה באלוהים, שזו גולת הכותרת, ואחר כך בגורל. אומרים שמה שכתוב למעלה, לא נמחק למטה. תראה איך העולם מכוון. היה לי חבר המון שנים ועבדתי כרואת–חשבון אצל יבואן חלקי רכב, שתרם למכבי רמת–גן. שנים, שנים הוא תרם. כל טרום–עונה היתה מסיבה. תמיד קנה כרטיסים, אבל לא הלך. יום אחד אמר לי: "את גבוהה, תלכי, אולי תמצאי איזה שחקן. עזבי אותי, לא רוצה ללכת."

- את באמת מאוד גבוהה. מה הגובה שלך?

"1.81, הבוס שלי היה קטן כזה, מטר וחצי. בקיצור, לקחתי חברה והלכנו לנשף המסורתי בכפר המכבייה. הלכתי, לא מכירה אף אחד. אפי היה עוזר–המאמן של רני כהנא, חילקו שעונים. חברה שלי אומרת: תראי, תראי את גרג קורנליוס, איזה חתיך. אמרתי לה: עזבי אותך, תראי את עוזר־המאמן. אחר כך לא ראיתי אותו אולי ארבע–חמש שנים. הוא מצא חן בעיני באותו יום, ובזה זה נגמר.

"הלכנו הביתה, הכול בסדר. בכל אופן, הייתי טיפוס כזה שתמיד מאחר לעבודה בבוקר. הבוס שלי פשוט לא ידע מה לעשות איתי. אמר לי: אם תגורי קרוב, תבואי מוקדם? אמרתי שאני חושבת שכן. גרתי אז בראשל"צ. אמר לי טוב, אני משכיר לך על חשבון העסק דירה ברמת–גן, תבואי לגור ברמת–גן. אני לוקחת קו 60, ויורדת בכיכר אורדע, שמצאה חן בעיני. איך שאני יורדת, אני רואה משרד תיווך. של מי המשרד? של אבא של אפי. נכנסת ואומרת שלום, אני רוצה דירה להשכיר. אפי נכנס. אומר לי, את לא הולכת, חכי רגע. הלך וקנה לי כרטיס לוטו. וזהו, מאותו יום לא נפרדנו. הם מצאו לי דירה ליד הבית שלהם, באזור כיכר אורדע, ובערך שנתיים היינו ידידים. יום אחד הבנו שאנחנו בכלל מאוהבים, וברגע שהבנו את זה, עברו חודשיים בלבד עד שהחלטנו להתחתן."

- היה לך אז רקע כלשהו בכדורסל?

"בספורט, בוודאי. כדורגל בעיקר. היה לי חבר כדורגלן הרבה שנים, אבל לא אנקוב בשמות."

- אני אעשה תחקיר ואגיע אליו.

"אתה תעשה ולא תגיע. זה היה המון שנים אחורה."

- כדורסל לא דיבר אלייך?

"ודאי, אבל בכלל אהדתי את הפועל תל–אביב בכדורגל. הם מצאו חן בעיני, הייתי הרבה בבלומפילד. היה לי שכן, חבר ילדות, הוא אהד את הפועל ואחיו את מכבי, ואני מומחית בטיזינג. כל הזמן מקניטים אחד את השני. הפועל, מכבי, הפועל, מכבי. בקיצור, אני כל הזמן מקניטה אותו שאני הפועל, ולא ראיתי אותם בכלל. אמרתי לו, קח אותי לראות הפועל. הצצתי ונפגעתי. אני אוהבת ספורט עוד הרבה לפני שפגשתי באפי. הלכתי לכדורסל, כדורגל, כדוריד. את אפי הכרתי רק בגיל 26."

"אפי עושה קפה עם המון רגש"

- מאיפה האהבה לספורט?

"כנראה שזה דבר מולד. כנערה, הסתובבתי רק עם בנים. לא עניינו אותי בנות שמתאפרות ומסתפרות. לא שלא הייתי נשית, זה פשוט לא עניין אותי. לא יודעת איך להסביר את זה."

- מישהו במשפחה היה ספורטאי בולט?

"בכלל לא, אני באה מבית דתי, חרדי. מסתבר שזו נטייה מולדת. האהבה לספורט קיימת מאז שאני זוכרת את עצמי. כשאפי לא בבית, אני רואה ערוץ 5. כשאני אומרת חרדי, זה לא מה שמקובל לחשוב כיום, דוסים כאלה של בני–ברק. הדתיים ממרוקו מאוד דתיים, לא רואים טלוויזיה, לא מדליקים אור בשבת ולובשים ארוך ובגדים צנועים והכול. יכולתי ללבוש מכנסיים ולדבר עם בנים וללכת לכדורגל, אבא שלי הבין את זה. הוא אומר שבתורה כתוב: "בידך הבחירה נתתי ודרכיה דרכי נועם." אין בכוח. את לא רוצה? אל תהיי. אני לא חי בשבילך, את לא חיה בשבילי. את תהיי ילדה טובה, כבדי את אבא ואמא. זה מה שמוטל עלי, לחנך אותך. מעבר לזה, מבחינת תורה ומצוות, הוא לא חייב בשבילי. החל מגיל 12 הוא לא חייב בשבילי, וזה מה שההורים שלי אימצו. אנחנו במשפחה בערך חצי–חצי. שניים שהיו דתיים כל החיים, מזרחיסטים כאלה עם כיפה סרוגה, ושלושה דוסים ממש."

- כמה ילדים בסך הכול?

"עשרה. זה לא שהתפקרנו לגמרי. בגדול, אנחנו שומרי מצוות, כשרות, נידה."

- ובמשפחה של אפי?

"אפי בן יחיד. לא סתם בן יחיד, היה כל כך מפונק."

- תני דוגמה.

"התחתנו. אני רגילה מהבית שכולם נותנים שכם. האחים שלי ידעו לכבס, לגהץ, לנקות. כולם עזרו. ואני נשואה אולי שלושה שבועות, חזרנו מירח דבש, ואני מנקה את חדר השינה. נתתי לאפי מברשת, אז עוד לא היה שואב אבק, ואמרתי לו: אפי, אתה יכול לעשות את השטיח בסלון? הוא אומר לי כן. טוב, אני גומרת את חדר השינה, רואה את המברשת מונחת על קצה השטיח, אבל אפי איננו. ככה עברו שעתיים–שלוש. לא חוזר. פתאום הוא בא. שאלתי אותו: איפה היית? הוא אומר: מה, אמרת לי לנקות את השטיח, אני לא יודע לעשות כאלה דברים. אז הלכתי. וככה זה נגמר. הוא לא ידע לעשות שום דבר. נכון להיום, הוא יודע לעשות לי קפה, לחתוך מלפפונים כמו סוסים, להוריד את הזבל. אם יש אורחים, הוא משתדל לעזור לי. נגיד, לפתוח את השולחן, להביא כיסאות."

- אז בעצם, את עושה הכול.

"הכול. אבל אני לא הולכת לסופרמרקט וכאלה. יש לי מכולת וקצב שאני מכירה טוב–טוב. הוצאתי להם את הנשמה, והם יודעים בדיוק מה ואיך אני רוצה. אני מטלפנת והכול מגיע אלי הביתה. אז עולה לי עוד עשרים שקל."

- ומה עם החשבונות? מי משלם טלפון, גז וכאלה? הוראות–קבע?

"בוודאי."

- הוא לפחות עושה קפה טוב?

"מה רע, מביא איתו המון לב ורגש."

- וגם מפרנס.

"מפרנס בכבוד. כיום אני עקרת בית. למעשה, מאז שהתגלה שיש לנו בעיה עם הילד. כשנולדו התאומים, רז ומיראל הפסקתי לעבוד, וכשהם היו בני שנתיים חזרתי לעבודה. בגיל ארבע הכנסנו את רז לגן של העמותה של ילדים בסיכון. היום הוא בן 16 וחצי, ואני בבית כבר יותר מ–12 שנים."

- כשאפי הגיע אלייך הביתה בפעם הראשונה, זה הלך חלק?

"אתה יודע מה, הוא נכנס לזה בשנייה. הבית שלי כל כך חופשי וכל כך מקבל, באמת. חוץ מזה שהיינו עשרה, אמא שלי גידלה עוד שתי יתומות. היו לנו שכנים, שהאבא שם נפטר בפתאומיות, והאמא השתגעה, שלא נדע. היו להם ארבע או חמש בנות. אחת מהן לא רצתה ללכת למוסדות דתיים וגם הקטנה לא רצתה, אז אמא שלי לקחה אותן אלינו הביתה. הן גדלו איתנו בערך 7–6 שנים."

- והבית היה גדול מספיק להכיל 14 נפשות?

"אלה היו שתי דירות מחוברות. היה לנו בית עם גינה. חיינו ברווחה כלכלית, אבא שלי בא ממרוקו עם זהב."

- את נמצאת עם אפי כבר למעלה מעשרים שנים. הוא השתנה בזמן הזה?

"כשהתחלתי לצאת עם אפי כידידה, הוא היה הרבה יותר אימפולסיבי. ראשית, הוא נשמה טובה. מזמן לא ראיתי אדם עם לב נקי כזה, שלא עושה איפה ואיפה, יכול לשמוע מילד ויכול לשמוע ממבוגר. מכבד כל אחד. זו תכונה מדהימה שיש לאפי. אצלו, אם השחקן ה–12 יותר טוב באימונים, הוא יכול לעלות לשחק. הוא אומר לי שאין כזה דבר 'לא שחקן'. כל אחד יכול לתרום משהו."

- את מלווה אותו לכל משחק?

"לכל משחק."

- בית וחוץ?

"בית, חוץ, משחקי אימון, מחנות אימון, חוץ לארץ."

- את נוסעת לכל נסיעה של הקבוצה?

"כמעט. למעט בוסניה וקרואטיה, שאלה יעדים עם הרבה קונקשנים. אם נסיעה שגרתית אורכת מעל שני לילות, אני מעדיפה לא להשאיר את הילדים שלי לכל כך הרבה זמן."

- יש לך בייבי–סיטר קבועה?

"יש לי פיליפינית שגרה איתנו. גם חמי גר איתנו. אני מטפלת ביענקל'ה, אבא של אפי. אנחנו גרים בבית שחמי נולד בו. הפיליפינית גרה בבית של חמי, ואנחנו גרים דלת מול דלת."

- לא ידעתי על הפיליפינית. בכל פעם שאני רואה אותך במשחק, אני חושב על הבייבי–סיטר של משפחת בירנבוים, שעל פי הנוכחות שלך במגרשים, אמורה להיות אחת העשירות בארץ.

"היו ימים שבאמת לקחתי בייבי–סיטר. היום הילדים שלי כבר גדולים, מה קרה לך? אבל פעם לא היתה פיליפינית, שנים אחורה היתה לי בייבי–סיטר קבועה, שגרה בבניין לידי, והיתה באה לגור אצלי. כשהייתי בחוץ לארץ, היא שלחה בבוקר את הילדים לבית–הספר. אבל יותר טוב לשלם לבייביסיטר מאשר להתחלק אחר כך חצי–חצי במקרה הטוב, אם אתה מבין על מה אני מדברת."

- לא, לא קלטתי.

"גירושין, גירושין. כשמתגרשים, משלמים חצי–חצי. אני מדברת עם המון רמזים, אתה צריך להכיר אותי. בעיקרון, לא התחתנו צעירים. הייתי בת 29 ואפי בן 32, וכיום שנינו מתקרבים לחמישים. כשאתה יותר מבוגר אתה גם יותר מפוכח, רואה מה קרה לזה ומה קרה להוא ואתה אומר: אני לא רוצה שלי זה יקרה, אז מה אני עושה?

"לא צריך להביא את הסבתות שישמרו, לא צריך להתקמצן. זה שווה, למען הזוגיות. כשהילדים נולדו, אפי ואני היינו לוקחים פסק־זמן, נוסעים ביום שישי אחר הצהריים למלון וחוזרים במוצאי שבת. היינו שם פחות מעשרים וארבע שעות, אבל הרגשנו זוג. אני אישה והוא גבר, פרט לזה שאנחנו אבא ואמא. ואז אתה ממלא את המצברים בהמון כוח, בלי לקחת סבתות וכאלה, ושאף אחד לא יכעס עלי ושכל אחד יחיה את החיים שלו. אני משלמת. מה שאפשר לפתור בכסף, אני פותרת בכסף. מה אני צריכה שיהיה סביבי אוף, אוף, אוף. אני רואה את הסבתות, כל הזמן מתלוננות. מי שלא רוצה לעשות את זה מעצמו, שלא יעשה. אני גם לא יכולה לבקש את זה מאמא שלי, היא בת שמונים

היום."

"השחקנים של בעלי הם כל אחד שאקיל אוניל"

- אף פעם לא ראיתי את אשתו של אריק שיבק במגרשים.

"לא נכון, היא באה, היא באה."

- אבל לך יצא שם של אחת שמעורבת הרבה יותר מאשר סתם צפייה מהיציע.

"יש לי מין אוטוריטה כזו, לא יודעת איך להסביר את זה. נגיד שאני קוראת לשחקן, הוא ניגש אלי."

- אז אולי עם השנים הפכת מטורפת על כדורסל, לא פחות מאשר על אפי?

"קודם כול על אפי."

- אולי התערבבו אצלך התחושות?

"לא, לא. מעולם ולעולם לא."

- ואם אפי פורש היום, את מפסיקה לבוא?

"אני פורשת איתו. יותר מזה, אם אין לי עניין במשחק, זאת אומרת, אם אני לא בוחרת צד שאני רוצה שינצח, אני לא יכולה לראות משחק. לא יכולה. לא מסוגלת. נגיד שיש משחק בגביע אירופה או משהו שלא קשור אלינו, אני בוחרת קבוצה לעודד. ואני מעודדת חבל לך על הזמן, עם המנחוסים והכול."

- שמעתי שאפי ואת השתוללתם כהוגן במשחק של מכבי חיפה נגד מנצ'סטר יונייטד, בגביע האלופות בקפריסין.

"למה לא, אתה יודע איך צעקנו? אתה יודע איך קפצנו? חיפה קרובה לליבי."

- בזכות השנתיים שאפי אימן את מ.כ. חיפה.

"כל מקום שהיינו בו, נהיה כמו משפחה. אנחנו רואים בזה משהו שמעבר לכדורסל. לא אומרים זו עבודה, תן את הכסף ודי. אני מייעצת לאפי, וגם הוא בדעה הזו, שבכדורסל לא חותמים ליותר מעונה אחת. אם טוב נשארים, לא טוב - עוזבים. לא חושבים על פיצויים. יש מאמנים שמבזבזים המון אנרגיה על כמה ייצא לי מזה וכמה תיתן לי, וכמה שנים אתה מבטח אותי. כדורסל זה לא חברת ביטוח, זה עסק עם אמוציות. לא טוב, אז ביי–ביי. הביתה. ככה אני רואה את החיים. אני רוצה לחיות טוב, כמה שפחות לקחת ללב. במשחק אני בטירוף, צועקת על השחקנים, השופטים, על מי שאתה לא רוצה. השחקנים של בעלי, כל אחד מהם הוא קארים עבדול ג'אבאר ושאקיל אוניל. גם המוגבלים. ככה אני מרגישה, באמת. הוא שלנו והוא הכי טוב, זה מה יש. צריך להוציא ממנו את המקסימום שאפשר."

- בקיץ את גם עוזרת לאפי לבחור שחקנים?

"אני לא עוזרת, אבל יכולה להזכיר לו דברים. מי ככה ומי ככה. יש משהו, ואולי אני הולכת להלשין עכשיו, שקשור לבחירת שחקנים. כשמאמן בוחר שחקן ישראלי, הוא עושה את זה בעיקר על סמך היכרות, ואותן פעמיים בשנה שיצא לו לשחק נגדו. אנחנו לא עושים את זה ככה, אנחנו הולכים לפי סטטיסטיקה. יש לנו קודים, למה צריך להסתמך על זיכרון משני משחקים?"

- אבל מה עם האמירה שלפיה יש דברים שלא רואים בסטטיסטיקה? נדב הנפלד, למשל.

"מי אמר? סליחה, יש ואליו. ואליו משקף את התרומה של שחקן. אצלו זה מתבטא בכמה נקודות הוא מנע מהקבוצה שלו לספוג, וזה הדבר הכי חשוב היום."

- ואיפה זה מופיע בסטטיסטיקה?

"בוודאי שאתה רואה, אתה רואה בעין. את נדב לא צריך לבחון והיום רואים, מכבי תל–אביב משלמת את המחיר שנדב איננו. אמרו עליו שהוא לא קולע והוא לא זה ולא זה. הוא לא קולע כי הוא, כי הוא - אני בכלל לא יכולה להסביר את הנשמה שלו. אתה יודע מה זה להביא שחקן, שנהנה למסור עוד לפני שהוא קולע? הרי מה טבע האדם? כל אחד רוצה להיות הכוכב: אני אקלע עכשיו, הם מסרו לי, הם לא מוסרים לי. עד ששחקן כדורסל לא יבין שאם הוא יכול לתרום לקבוצה שתי נקודות בטוחות ממסירה והוא לא עשה את זה, הוא פושע. הוא פושע, ואני רואה את זה הרבה בכדורסל ביחסים בין ישראלים לזרים. כן מסרו לי, לא מסרו לי, לא חסמו לי. תעשה את העבודה שלך. גם אם זה לא היה התפקיד שלך לעזור, לך לעזור. כי בסוף, אם תקלע 40 נקודות ותרד ליגה, כל מה שיגידו זה למה הוא ירד. אבל אם תקלע 15 נקודות והקבוצה שלך כל הזמן בפיינל פור, זה משהו אחר."

"חוזים של אפי נחתמים בשלוש דקות ובלחיצת יד"

- יש לך דעה משלך על כל נושא. לקבוצות שמחתימות את אפי, ברור לגמרי שבעצם הן מקבלות גם אותך, על כל מה שזה אומר?

"בעשרים השנים שאני בכדורסל, יושבי ראש התחלפו המון ואותי, איך אומרים, מגלים כל שנה. אני פה, עם הידע שלי לגבי שחקנים והקשרים שלי עם שחקנים. אני בקשרים טובים גם עם שחקנים שלא משחקים אצלנו. הם כמו ילדים שלי, ככה אני מרגישה."

- ואף פעם לא התעוררה מתיחות בינך לבין הנהלות? אולי הרגישו שאת מעורבת מדי, שאת נכנסת יותר מדי לעניינים שלהם?

"לא, אני לא כופה את עצמי. בכלל לא. בדרך כלל היו"רים מצלצלים אלי. אני אומרת להם: אתה רוצה את אפי? ככה אני מתחילה את השיחה. הם אומרים לא, אני רוצה אותך, להתייעץ איתך. אני מרגישה שאני חלק מצוות. אני גם לא מדברת בולשיט, אני מדברת כדורסל, מדברת תכל'ס כסף, מבינה במיסוי של ספורט."

- שמעתי שלאפי אין ארנק בכלל, או שיש לו ארנק אבל אף פעם אין לו מזומן.

"יש לו צ'קים ויש לו כרטיס ויזה, שהוא לא יודע מה הקוד הסודי שלו. בדרך כלל אנחנו יחד, אז הארנק אצלי. אני כל הזמן אומרת לו לקחת כסף. אל תדאג, הוא לא נתקע. הוא משלם דלק בוויזה, אם הוא רוצה לאכול יש לו ויזה. היום יש ויזה, לא צריך כסף. הוא מסתובב לפעמים עם מאה שקל, אולי מאתיים. הדברים הגדולים לא מעניינים אותו, הוא לא מתערב בזה. זה לא מעניין אותו.

"אני יכולה להביא מקרר חדש הביתה, והוא יגיד לי תתחדשי. היום, למשל, קניתי שולחן לפינת אוכל. אמרתי לו: אפי, בא לך לבוא ולראות? הוא אמר לי: עזבי אותי, אני בשביל הדברים האלה? לקחתי את הבת שלי, ובחרנו שולחן. קנינו ושמתי אותו בסלון. יפה, תתחדשי, הוא אמר. התקציב של הבית אצלי. יש בזה יתרונות. הוא אומר לי קחי, תשברי את הראש, ואל תבואי אלי בטענות אחר כך. אני קונה בגדים לכולם, כל מה שצריך. ברוך השם."

- אחת הטענות נגד אפי היא שלהבדיל מבחירת שחקנים בקיץ, הוא ממעט להשתמש בקלטות וידיאו במעקב אחר יריבות לפני משחקי ליגה, וברמה הטקטית, לא מכין את הקבוצה לקראת היריבה.

"אין שני לו, הוא הראשון שעשה את זה בארץ."

- והיום?

"קודם כול, אם אתה לא יודע איך עובדת חלוקת תפקידים בין מאמן לעוזר, זה תפקיד של עוזר־המאמן. אתה יודע מי זה צביקה ויטס?"

- כן.

"הוא הראשון בארץ, אנחנו המצאנו את צביקה ויטס. אני עודדתי אותו להיות מיקי גורדוס של הכדורסל, ולעשות מזה ממש עבודה. תבוא אלי הביתה ותראה איזה חומר יש אצלי, אתה תהיה בהלם. אפי אומר, מה, אני צריך ללכת לעיתונים ולומר יש לי קלטות?"

- יצא לו שם של בוחר זרים טוב מאוד ובעל טביעת עין, אבל חפיפניק בהכנה הטקטית לקראת משחקים.

"סליחה, יש לו טביעת עין לא רק בזרים, אלא בכלל. תקשיב טוב: הוא המאמן שהכי הצליח בליגה מבלי להיות במכבי תל–אביב, ובתקציבים הכי נמוכים שיש. ועוד דבר: תגיד לי מתי אפי בירנבוים החליף זר או בכלל איזשהו שחקן אחר,
מסיבות מקצועיות, במהלך העונה. מעולם לא. והוא בעסק כבר עשרים שנה. אף פעם, אולי חוץ מפעם אחת, את טרי פייגינס בהפועל חולון. וגם, הוא היה קצת לא בסדר בראש. הוא היה הרי סופר–סטאר, אבל פאקינג–גאנר שלא נתן לאף אחד את הכדור. לקחו אותו לשיחה ואמרו לו: אתה צריך להשתדל. הוא אמר: להשתדל? זה לא כתוב לי בחוזה. אתה רואה שאין עם מי לדבר, אז אפי הביא יוגוסלבי, מיקי מיטרוביץ', שאחר כך היה חבר טוב של ישראל אלימלך. בלי לראות אותו בכלל, הוא שמע את השם מיטרוביץ', אמר שהוא יודע שהוא שחקן טוב, והבאנו אותו. זו ההחלפה היחידה שהיתה לו. מעולם הוא לא החליף זרים. תמיד הוא אומר שצריך סבלנות. שחקנים לפעמים יורדים ולפעמים עולים, אני לא מחפש ניצחון.

"תראה, אפשר גם לחשוב לאן אתה הולך בארץ? אליפות הרי לא תיקח, נכון או לא? אז לאן אתה רץ, בשביל עוד מקום בטבלה לבזבז כל כך הרבה כסף לקבוצות? אני מחזיקה לו את התקציב בכוח, אין לך, יש לך, אין לך, יש לך. אני מקשה עליו יותר, כמה השחקן עולה ברוטו, כמה עלות המעביד. זה מה יש."

- וזה מה שאני שואל. הגזברים לא משתגעים שאת יודעת כל דבר, ומתערבת לגבי כל סכום וכל חוזה של כל שחקן כמעט?

"בכלל לא, עובדים בשיתוף פעולה. זה לטובת הקבוצה. אתה יודע מה, צלצל לכל הגזברים."

- אני שואל אותך.

"למה אתה שואל אותי, צלצל אליהם. רואה החשבון אורי ממן בירושלים, גוראם יעקבי בחיפה. אתה יודע כמה דברים הסברתי לו בחוקי מיסוי? הוא בחור מקסים. חוזים של אפי נחתמים בשלוש דקות בלחיצת יד, אני אף פעם לא עומדת על עוד שקל. הכול על בסיס של אמון. אתה מאמין - טוב. לא מאמין - אל תחתום בכלל. לחצנו יד, אז לחצנו יד. באחד הקיצים לחצנו יד עם איתמר צ'יזיק מחיפה, בכלל לא דיברנו על כסף. במכבי רמת–גן רצו אז להחתים את ארז אדלשטיין, והיו דיבורים שהוא הולך למכבי תל–אביב. אמרתי להם זהו, יש לחיצת יד. אמרו לי: אבל לא חתמתם. אז אמרתי להם, אז מה? כמה פעמים לא חתמנו איתכם ובכל זאת אמרנו, שאנחנו סגורים ברמת–גן? אפי לא קופץ ממקום למקום."

"לאמן את רמת–גן עולה לנו מהכיס"

- באיזו קבוצה הכי אהבת להיות?

"את כולם אהבתי, את הקבוצות, את האנשים."

- לא מכבי רמת–גן? אתם רמת־גנים.

"את רמת–גן הכי פחות. זאת אומרת, ברמת–גן הכי אהבתי את הקבוצה. אם אתה מבקש ממני לצאת לרגע ולנטרל את עצמי, אז את מכבי רמת–גן אני אוהדת. זה הבית, פה בעלי גדל, פה כל הזכרונות והסנטימנטים שלו. הכול טוב ויפה."

- זה מוזר. אפי ואת אוהבים את מכבי רמת–גן, הוא מאמן בכיר, יליד האגודה, ובמקום שיאמן אותם חמש־עשרה עונות ברציפות, ומקרים כאלה לא חסרים ב־NBA או במכללות, הוא נודד ממקום למקום. אמנם, הוא עבד ברמת–גן שלוש קדנציות ושמונה עונות בסך הכול, אבל עדיין צריך לזוז ולנוע.

"וכל הזמן הוא בא להציל אותם, ומכבי רמת–גן כל הזמן עלתה לנו כסף."

- ולא היה מתאים יותר שיעבוד ברמת–גן פרק זמן ארוך מאוד, וייהנה מיציבות מקצועית וכלכלית?

"חלק מהכיף בכדורסל זה שאתה מכיר אנשים ומקומות, מתרשם מהערים. למשל, על ירושלים היתה לי סטיגמה אחרת. האנשים שם חמים ומקסימים, עזוב את הכדורסל אם אתה מצליח או לא. אתה מפתח חברויות נפש. באילת אנחנו חברי–נפש של שמעון אלגריסי, כמו אחים, כמו משפחה. בחיפה עם צ'יזיק, עם עמרם מצנע. מה יותר טוב בעולם מאשר להכיר אנשים בדרך?"

- כשזזים כל הזמן, את לא מזוהה. וכשאפי יפרוש, מי יכבד אותו? מי יעשה לו משחק הוקרה?

"כשהוא יפרוש, אני רוצה שהוא יאמן ילדים. מה מעניין אותי טקסים? הוא מזוהה מאוד, בירושלים עשו לו טקס, בחיפה עשו לו טקס. ממש טקס."

- את מדברת על שתי דקות, כשהוא חוזר למשחק נגד קבוצה שאימן בעונה הקודמת. אני מדבר על משהו יותר גדול, ובגלל זה לוחץ על הנקודה של רמת–גן. הוא מקומי, הוא גדל שם. זה היה יכול להיות בית אמיתי עבורו.

"קודם כול, רמת–גן היום בבנקרופט כללי. שם זה יותר מדי אמוציות בשביל אפי, יותר מדי."

- למה?

"כי הוא לוקח ללב ואין להם כסף, זה הרבה פעמים עולה לנו מהכיס. עולה לנו לאמן ברמת–גן. מותק, עם כל הכבוד לרמת–גן, היום צריך גם להתפרנס."

- מה עולה מהכיס?

"תמיד הוא מוריד לעצמו כסף מהתקציב, כדי שקודם כול יהיה לשחקנים והוא אחרון. אתה יודע שעד היום רמת–גן חייבים לי כסף? אני אפילו לא מתכוונת לתבוע אותם, מאיפה הם יביאו לי את הכסף? הם לא יכולים לשלם את זה. חוץ מהם, אף אחד לא חייב לי גרוש. אף אחד לא חייב לאפי בירנבוים פרוטה, עד הגרוש האחרון הכול שולם. אני, במס–הכנסה, סגורה וגמורה בדין וחשבון עד שנת 2000."

- איך זה יכול להיות, הרי אומרים שבכדורסל כולם חייבים לכולם ולפעמים מדובר בחובות מלפני שנים.

"לאפי אוהבים לשלם. כנראה שאוהבים לשלם לנו. לא יודעת איך להסביר, אוהבים לשלם."

- אולי זה גם בזכותך, כי את עוסקת מקרוב בצד הכספי.

"אין לי מושג, אפי ואני זה בילט–אין. יחידה אחת. אני לא באה לאימונים, לא מתערבת באימונים וגם לא מבינה כדורסל פרופר, תרגילים וכל זה. בזה אני לא עוסקת."

- אפשר לעשות לך חידון בקיאות קצר?

"כן, בבקשה."

- איפה משחק אפיק ניסים?

"בהפועל חיפה/רמת השרון."

- איפה משחק אור איתן?

"אל תתחיל. נו, מכבי חיפה, אל תתחיל נו."

- אין לי צ'אנס, הא?

"אלה שאלות טיפשיות. אני יודעת שנים אחורה, מי היה ואיפה היה. זרים והכול. אין כמעט זר בארץ שאין לי את מספר הטלפון שלו. כשאני בחו"ל, אני הולכת לזרים מקבוצות יריבות ולוקחת מהם את הטלפונים, זו תכונה שיש לי."

- כשאפי עזב את הפועל ירושלים, קני וויליאמס חרת על הנעלים שלו E.B, ראשי התיבות של אפי בירנבוים.

"קני? קני זה מעבר לכדורסל. יש שחקנים שנכנסים לך לתוך הנשמה. קני, ארל וויליאמס, קני סימפסון, סטן מאיו. כל שנה שולחים לנו מכתבים ואנחנו בקשר טלפוני. מייקל קרטר. מילטון ואגנר. גם אם מישהו מסתבך, נניח קני, אז לא אפסול אותו. יש לנו חבר שהיתה לו נגרייה גדולה ומשגשגת. הוא עשה לי מטבח, עשה לי זה ועשה לי זה, והיה צריך לעשות גם חדר שינה, אבל פשט רגל. הוא הפקיד את הצ'ק שלי, אפילו שלא סיפק את הסחורה. לא הפסקתי לדבר איתו. אנשים אומרים שאני מטורפת, ומה פתאום אני מדברת איתו בכלל. נגיד שאלך למשפט נגד הבנק, מה ייצא לי מזה שלא אדבר איתו? הבן–אדם הסתבך. מה, הוא רצה לסבך אותי? הוא רצה לעשות לנו את זה? אם אתה חושב רגע, זה יכול לקרות לכל אחד. לפעמים אדם שמסתבך סוחב איתו אנשים למצולות. אז מה ייצא לי מזה שלא אדבר איתו?"

- מה יוצא לכם מהריב עם מולי קצורין?

"אין שום ריב עם מולי קצורין."

- אבל אפי והוא לא מדברים שנים.

"אבל אין שום ריב. יש מצב שאפי בירנבוים בחר שהאופי הזה לא מתאים לו בתור חבר, שלום–שלום. מגיל 19–20. מה, לא קורה שבן–אדם לא מתאים לך?"

- קורה.

"אז מה, זה ריב? לא מדברים, לא מדברים."

- זה החריף כשמולי מונה למאמן הנבחרת, אחרי שדווקא אפי היה זה ששימש בה שבע שנים רצופות כעוזרו של צביקה שרף?

"לא, לא. אפי לב נקי. אני לב נקי. לא מבזבזים אנרגיה על רוע לב. לא מבזבזים אנרגיה, אסור. לא בריא. מי שמבזבז אנרגיה רעה, זה חוזר אליו. כמו שאומרים שאם תקלל מישהו, זה יבוא אליך בחזרה? זה נכון. בשביל מה להיות מרירים? באים ומעודדים את נבחרת ישראל, ככה צריך."

- אז אחת ולתמיד, מה היה הסיפור שם? למרות שהקוראים צריכים לזכור, שלא הבאנו גם את הגרסה של מולי. זו את ורק את, נטו.

"שניהם אימנו במחלקת הנוער של ר"ג. החליטו שמקדמים את אפי ראשון ונתנו לו את הנוער, ולמולי את הנערים. מולי מאוד התרגז, ככה בכל אופן הסיפור, והיה איזה אימון נערים, וביום שישי החבר'ה מאורדע היו משחקים עמודים בצריף הירוק, במגרש הזה. כולם היו יותר גדולים מאפי, אבל אהבו אותו, כי הוא היה גם שחקן כדורגל טוב. ומולי הלך ואמר שאפי שלח אותם להפריע לו באימון, בגלל שהם לא ירדו מהמגרש."

-
זהו?

"זהו."

- איך אפי קיבל את ההודעה שלא בחרו בו למאמן הנבחרת בזמנו? הרי רוב האנשים באיגוד תמכו בו, ובכל זאת הוא לא זכה בתפקיד.

"קיבל את ההודעה, קיבל את זה. אז מה, מה קרה?"

- הכול בשוויון נפש? לא יכול להיות.

"הלאה. כן, כן. אנשים סחבו את זה בראש יותר ממנו. זו תכונה נפלאה של אפי, שמאוד מצאה חן בעיני ואימצתי אותה. גם אני כזו, בעצם."

"תן לי 12 מיליון דולר ואני רצה לאליפות. 5 גם מספיק"

- ואולי, בכלל, זה עבר אליו ממך? אומרים שבני זוג שחיים יחד הרבה זמן, נעשים דומים.

"שמע, עם הזמן, גם כלב נעשה דומה לבעל הבית שלו. יכול להיות, אין לי מושג. לא רוצה לקחת על זה קרדיט. לאפי פשוט יש את זה. גם כשהכרתי אותו, הוא לא היה ברוגז עם אף אחד כמעט. כולם אוהבים את אפי. אם זה מהפועל ואם זה ממכבי. הוא לא טיפוס שדוחף את עצמו, לא מחצין את עצמו. לא מעניינים אותו תקשורת וקרדיט. הוא חבר בנשמה, למשפחה שלו מסור באלף ואחד אחוז, אם הוא שייך לקבוצה, הוא יעשה בשבילה את המקסימום. את כל הטיפים שהוא יודע הוא מלמד ואומר תמיד, שגם אם ישתמשו בזה נגדו בשנה אחרי, אז שישתמשו. זה הכדורסל, קודם כול אנשים. זה לא כפתורים שאתה מזיז על הלוח. זה אנשים."

- ועדיין, הוא היה רוצה להיות מאמן נבחרת ישראל.

"כל אחד רוצה."

- מה הסיכוי שלו, לדעתך?

"אין לי מושג, ולא מתעסקים בזה. כיום הוא המאמן של בני–השרון. לפעמים שואלים אותו מה אתה אומר על הפועל ירושלים, או בוא תספר על מכבי רמת–גן. הוא אומר שהוא מתעסק בקבוצה שלו, ומעבר לזה לא מעניין אותו כלום."

- מה השאיפה הגדולה שלו?

"לאמן ילדים. להקנות יסודות. כשהוא אימן בוגרים במכבי רמת–גן, הוא אימן נערים בו–זמנית. אין לו אגו. הוא חושב שיסודות זה דבר מאוד חשוב, ובקבוצה בוגרת אתה לא יכול ללמד יסודות."

- אז למה שלא יאמן את נבחרת הקדטים, למשל? או שאת מדברת על הגשמת השאיפה לשוב ולאמן ילדים רק אחרי שיפרוש מהעיסוק בבוגרים.

"קודם כול הימים לא מתאימים לו, קדטים זה תמיד שישי ושבת. מה קרה, מישהו פה בעונש? לא להיות בשישי–שבת עם המשפחה? למה? אני מדברת על התקופה שאחרי הפרישה."

- מדברים על פרישה אצלכם בבית?

"נכון לעכשיו? מה פתאום, הוא מאוד נהנה לאמן. יש לו שמחת חיים. הוא גם נראה צעיר, מרגיש צעיר. בכלל לא חושב על פרישה. הוא גם מאוד ריאלי. הוא אומר: זה, פחות או יותר המקום שאני צריך, פעם נפסיד, פעם ננצח, טרללה ומשחק חדש. זה גם המוטו שלו. למה שופטים אוהבים אותו? הוא יכול להוציא עליהם את זעמו כל המשחק, אבל כשנגמר הכול הוא לוחץ ידיים. לא מדבר יותר."

- אוהבים או לא אוהבים, השופטים?

"מאוד אוהבים, אני חושבת."

- אז למה שורקים לו כל הזמן עבירות טכניות?

"מה זה קשור? קודם כול, שנים הוא כבר לא מקבל הרבה טכניות. פעם זה היה חלק מאסטרטגיה של משחק. למה, רק ב–NBA מותר ופה בארץ לא? הוא לא טראבל–מייקר. לפעמים הקבוצה שלך, המומנטום ברח, אז אתה לוקח טכנית, בכוונה אפילו, כאסטרטגיה, וכל המשחק משתנה ומקבל טמפו אחר. אפי אוהב טמפו במשחק, הוא לא יכול לשחק את הפאסינג–גיים הזה רק בשביל לשרוד."

- במשחקים עצמם, במחצית, את יורדת לדבר איתו? וכשאת צועקת לו מהיציע בזמן המשחק, הוא בכלל מצליח לשמוע אותך?

"אני יודעת, צועקת מה שיוצא לי מהפה. הוא שומע, שומע. יש לי דציבלים ששומעים בכל מקום. אני מסתכלת אם גנבו נקודה, אם שעון 24 השניות אופס או לא, אם הכדור פגע או לא פגע בחישוק. לפעמים כדורים לא פוגעים בחישוק והמזכירות מאפסת את ה–24."

- אז בעצם, את קצת כמו שמעון מזרחי, רק שאת יושבת ביציע והוא ליד המזכירות.

"למה לא, למה לא? אם אני יכולה לעזור לקבוצה שלי אז למה לא? אם נשארו תשע שניות לסיום התקפה, אני מתחילה לצעוק תשע, שמונה, שבע, שש, כדי שהשחקנים יתעוררו לפני שהשעון ייגמר. שלא ייווצר מצב של באזר, למה לא?"

- מכל השנים הרבות שאת בענף, את מכירה את מזרחי אישית?

"כן. היכרות שטחית."

- אפי היה מצליח במכבי תל–אביב?

"אין לי מושג, ונכון לעכשיו, זה לא מעניין אותי."

- מה לא, לא היית רוצה שהוא יאמן במכבי תל–אביב?

"בגדול - לא. לא מפנטזים."

- ואם מודיעים לו שרוצים אותו, הוא ירצה?

"אז רוצים, למה שלא ירצה?"

- היית מסתדרת שם?

"למה לא? תלמד, יש מקום לכולם בכל מקום."

- ואם רוצים את אפי בלי המעורבות הפעילה שלך?

"יש מקום לכל אחד בכל מקום. אם לא רוצים שאהיה מעורבת, אני אלך אחורה. אין לי בעיה, זה לא ייהרג ובל יעבור. אני עושה את זה באהבה. רוצים, בבקשה. לא רוצים, גם בבקשה."

- היה מצב שהוא היה מועמד למכבי תל–אביב?

"כן, זה שנים אחורה. הוא לא היה על סף חתימה, אבל בעונת 1992/93 שבה הם איבדו את האליפות, העבירו במהלך העונה, עוד לפני שיעקב אדלר פוטר, מסר דרך גדעון פרייטג, שהיה אז יו"ר מכבי רמת–גן. אפי אמר שהוא נשאר, והעביר את ההחלטה לפרייטג. תראה איזו גדולה של מאמן, לא הלך, לא הפך עולמות, לא כלום."

- זאת אומרת, שמאז העונה ההיא לא היה ניסיון של מכבי תל–אביב להגיע לאפי?

"לא, הוא לא אהוד עליהם במיוחד."

- למה, התנהגות?

"לא, לא חושבת שבגלל התנהגות. אתה חושב שצביקה שרף יותר עדין מאפי? אפי הוא טיפוס שתמיד אמר את דעתו על כל דבר."

"אולי כי הוא אומר לא פעם שאין צ'אנס לקבוצות האחרות והליגה סגורה. פה ושם שמעתי אותו ברדיו אחרי משחקים.

"לא, לא נכון. הוא לא יוצא נגדם. אני גם לא באה בטענות למכבי תל–אביב, אלא ליתר הקבוצות. למה אומרים שאי אפשר לקחת אליפות, היום יש שני זרים ושני בוסמנים. תביא 12 מיליון דולר, ואתה מנצח אותם."

- את בעצמך אמרת קודם שאליפות אי אפשר לקחת פה.

"נכון לעכשיו, בתקציבים שיש. אבל אם אתה נותן לי 12 מיליון דולר, אתה יודע מה, לא רוצה 12. תן לי חמישה מיליון דולר ואני מתמודדת על האליפות."

- את מסוגלת לגייס חמישה מיליון דולר, יש לך יכולת ומיומנות כזו?

"לא, אבל גייסתי המון כסף לטובת אנשים שאין להם כליה, לגן של העמותה לילדים בסיכון. לא מרגישה צורך להתחיל לגייס כסף לכדורסל. אשקר לך אם אומר שיש לי מוטיבציה כזו. אין לי. זה לא נראה לי הכי חשוב בעולם."

- הרי יש לך נגיעה ברורה בצד הכספי, יותר מנגיעה. אף פעם לא התעוררה בך שאיפה לעמוד בראש מערכת שמגייסת הרבה כסף ומנסה להפיל את מכבי תל–אביב?

"לא, גם ככה כמעט הפלנו."

- מתי?

"מה מתי? בסיפור של הפיצה עם הפועל ירושלים. היינו במקום הראשון בליגה."

- אז מה הסיפור האמיתי סביב מוני פנאן, ראדיסב צ'ורצ'יץ' והפיצה?

"אלוהים יודע. עצם ההכחשה לא נראתה טוב. תגידו כן, אנחנו חברים ונפגשנו. אבל אני, חס וחלילה, אם לא שמעתי ולא ראיתי, אז אסור לדבר. זה לשון הרע. זו תכונה שגדלתי איתה. אין ספק שזה העכיר את האווירה, והצליחו להוציא אותנו מפוקוס. צ'ורה היה כמו זומבי במשחק ההוא. אני לא יודעת איך זה היה נגמר, אם הסיפור הזה לא היה יוצא לאוויר. לא בטוח שהיינו לוקחים אליפות, אבל התמודדנו מאוד יפה. היתה עונה קסומה."

"אנשים מכל רחבי הארץ חולים על אפי"

- לא היה לכם קשה לעזוב את ירושלים?

"לא, אנחנו כבר מתוכנתים בקטע הזה, עשרים שנים אותו סיפור. אתה מגיע לתקופה שאתה אומר יאללה, נלך הלאה. אתה מרגיש בעצמות שניסית. לפעמים יש אחר כך מין ריפליי, וברוך השם את אפי זוכרים לטוב בכל קבוצה בה הוא אימן. המון פעמים מעריכים את אפי הרבה יותר אחרי שהוא הולך. רק אז מבינים מה ההבדל. זו לא חוכמה להגיע ולדרוש את זה ואת זה ואת זה ולא אכפת לי כמה זה עולה ומה ייצא לקבוצה אחר כך, ואם זה יפרק אותה או לא. האמת, אני לא מבינה איך הגיעו ברעננה לחובות של שמונה מיליון שקל. מה, זה בא בהפתעה? מאיפה זה צץ, איך זה יכול להיות? קבוצות שעובדות עם תקציב, צריכות לדעת אפילו מחיר של שרוך נעל וטייפים לרגליים. כשאתה יושב לעשות תקציב, אתה צריך לשאול כמה הטייפים יעלו לך."

- אז אצלך אין מושג שנקרא חרטה? אף פעם לא התחרטת, נניח, שלא נשארתם בירושלים?

"אני דתייה, ואני אומרת לך: לפעמים כתוב למעלה. כתוב, די וזהו. אחרת זה נראה כאילו אתה מחזר אחרי מישהו. אני גם לא אוהבת לדבר על מאמנים וקולגות, אסור, באמת אסור. לכל אחד הייחודיות שלו. בבעלי יש את הדבר המושלם. יש לו יחסי אנוש, הוא אחד הידענים ברמה הכי גבוהה ואנשי כדורסל מעידים עליו, הוא קולט הגנות, קולט מומנטום, הוא חיית משחק מדהימה, וגם מתחשב בהנהלות. זו תכונה נהדרת."

- את אומרת שלא חשוב לו הקטע של הכבוד.

"בכלל לא חשוב לו, בכלל לא. כמה שנים אתה עיתונאי? כמה פעמים הוא צילצל אליך בגלל ענייני אגו? תענה לי. וכמה פעמים מאמנים אחרים מתקשרים בגלל ענייני אגו? תן לי מספרים, באחוזים. אתה יכול להעיד."

- רגע, רגע. בסופו של דבר, אנשים נמדדים בציבור על ידי הישגים. מה זה מאמן גדול? מי שלקח הרבה אליפויות וגביעים, או אימן את הנבחרת, או את מכבי תל–אביב או שאימן בחו"ל.

"לך איתנו ברחוב, בכל רחבי הארץ."

- ומה אני אראה?

"חולים על אפי. באו הפועל ירושלים אלינו, למשחק בית נגד בני–השרון. הם עמדו חמש דקות ושרו אפי, אפי, דבורה, דבורה. זה דבר מדהים. בחיפה קיבלו אותנו כמו משפחה. עשינו בר–מצווה לילד לפני שלוש שנים, הגיעו 850 איש. מדן ועד אילת באו."

- אז לפי תפישתך, מאמן יכול להיחשב גדול ובכיר, שם דבר, גם אם לא אימן בנבחרת ולא אימן בחו"ל, ולא אימן במכבי תל–אביב ולא זכה בגביע אירופה? ושכחי לרגע שאת נשואה לאפי.

"כן."

- אז מהם הקריטריונים הקובעים, לפי דעתך?

"קודם כול, להוציא את המקסימום מהשחקנים שלו. בגדול, השחקנים שלו מעריכים אותו, הוא נלחם עבורם. בחיים לא תשמע אותו מאשים שחקנים, הוא לוקח עליו הכול. הוא גבר. והקריטריון הכי הכי הכי הוא שאנשי מקצוע מעריכים אותו. הוא בורח מכתבות בעיתונים. הוא איש עניו."

- בשנים האחרונות, הוא מדבר פחות על שופטים, נכון?

"כשהוא היה יותר צעיר, הוא ייחס לזה חשיבות. הוא הבין עם הזמן שזה טרללה, משחק חדש. שופטים רוצים להצליח, ולפעמים לא הולך להם. פעם הוא חשב שזה מגמתי, היום הוא לא חושב כך. גם הם בני–אדם. בזמן המשחק הוא נלחם על כל שריקה, אבל אחרי המשחק, מה שנגמר נגמר. מה שאתה לא יכול לשנות, חבל לבזבז עליו אנרגיה. מקסימום לנתח כדי ללמוד להבא, אבל לכל משחק יש חיים משלו. פעם אתה קולע מאה נקודות, פעם שישים. כל משחק מתפתח אחרת."

- יש לי שאלה קצת רכילותית, אולי לא הכי נוחה בעולם, אל תכעסי.

"לא, זה בסדר. מקובל עלי."

- שמענו על המקרים של נייט האפמן, אשתו ואריאל מקדונלד, או על זופר אבדיה, אשתו וראדיסב צ'ורצ'יץ'.

"זה מוציא אותי מדעתי. למה אתה לא מדבר על מקרים של שחקנים ישראלים?"

- לא הכול אני יודע.

"למה אתה לא יודע? ברעננה, מה קרה בעונה שעברה?"

- המקרה של יהוא אורלנד ואשתו של בורקו ראדוביץ'.

"נו, מה זה הדבר הזה? גם אם אישה תבוא עירומה, ואני כבר לא מדברת על זה שמדובר בחבר שלך לקבוצה, אלא אפילו בחבר לענף, לט גו. מה, חסר בחורות? מה זה, איפה הלויאליות? מה זה הדבר הזה? זה אלף–בית של ערכים."

- את מלווה את אפי המון שנים. אישה נאה, נראית מצוין. לאורך כל השנים, אף שחקן לא התחיל איתך? לא עשו לך עיניים?

"קודם כול, תודה. שמע, זה מה שאתה משדר ואיך שאתה מתנהג. הם יודעים שאני אבסולוטלי פור אפי. תאמין לי, בחורים רואים את הפירצה. מעולם לא היה כלום. כולם מעריכים ומכבדים אותי כמו אמא שלהם. בחיים לא היה משהו, וגם אם כן, אני יודעת בשנייה אחת לנפנף אותו. לכל סיפור שמתפתח צריך שניים, אבל עדיין אני אומרת שגם אם בחורה באה עירומה, אם יש לה חבר או בעל, אסור להתקרב. זו מדינה קטנה, ענף קטן, למה? אני לא יודעת אם קרה או לא קרה עם מקדונלד, אסור לדבר. זה לשון הרע. אבל אם זה באמת קרה, הבן–אדם יכול לצאת מדעתו."

- אבל את מבינה איך זה קורה, לא? בסך הכול מדובר בחבר'ה צעירים, עשירים, נראים טוב, בנויים טוב, נמצאים בחברה אחת המון שעות כל יום.

"אז למה בחרת בבעל הזה? תתגרשי ותעשי מה שאת רוצה. כל עוד את עונה להגדרה 'אשתו של', כבדי את המוסד. לא מתאים לך המוסד ומישהו אחר מצא חן בעינייך? קומי ולכי. קודם כול תתגרשי, קודם כול תהיי פנויה. את פנויה? תעשי מה שבראש שלך. אל תחיי בשני עולמות. וזה נכון גם לגבי גברים. שלא תטעה, אני מאוד פמיניסטית בנושא הזה."

- היתה לאפי פעם הצעה ממשית לאמן בחו"ל?

"היו הצעות, אבל אני לא אעזוב את הארץ. אני מאוד פטריוטית. יש את העניין של חמי. אתה יודע שפעם, בגלל הילד, אפי לא אימן בחיפה, אחרי שהוא סיכם ולחץ יד והכול? הם הבטיחו לנו שיש שם גן לחינוך מיוחד, משהו שהבן שלי צריך, והסתבר שזה לא התאים. לא הלכתי לחיפה, אז אתה מדבר על חו"ל?"

- ממה חמך סובל, מה הבעיה?

"חמי בכלל לא יודע היום איפה הוא נמצא. חוץ מזה שקוראים לו בירנבוים יעקב ואיפה הוא גר, הוא לא יודע כלום. לא יודע איזה יום היום. הוא בן 78, נפל, חבלת ראש. זה יכול לקרות גם לבחור בן 20. לאן אני אלך? יש לי תינוק בבית. אז אפי יאמן בחו"ל, ביג פאקינג דיל."

- מתי זה קרה?

"בשנה שעברה, אבל קודם הוא היה גרוש, היה לבד. מה שיש לו בעולם זה אפי. מה, אני אתחיל לטרטר אותו בעולם איתנו? עמית גל רצה את אפי ושנים אמר: אני אסדר גם ליענקל'ה שיבוא לגליל. יענקל'ה, אתה מוציא אותו מהמתחם של אורדע הוא משתגע. הוא גידל את אפי, והיום אנחנו נגדל אותו. הוא מדבר מה שבא לו, הוא מקסים. היום הוא בבחירות, מחר הוא שם. הוא מטייל בכל העולם. אומרים שכשהגוף מנותק, אז הנפש מטיילת."

- ולפני שהוא חלה, מה היתה ההצעה הכי מעניינת מחו"ל?

"היתה הצעה מפורטוגל, היתה גם הצעה מוורוצלאב, פולין, באותה עונה, אבל בסוף מולי הלך לשם. אפי אמר שאת האנטישמים האלה, שיש להם צלב קרס על האולם, הוא לא יאמן. פורטו גם הציעה, אבל לא הסכמתי. עשינו שקלול ולא רציתי לצאת לחו"ל. לא עזבתי לגליל בשביל כדורסל, אתה רוצה שארד לחו"ל? לא עניין אותנו."

- ומה לגבי חיפה?

"ישנו שם פעם בשבוע, אבל באופן כללי אפי עשה את הקו רמת–גן - חיפה. מאוד נהנינו שם, מאוד אהבתי."

"במקום ללכת לים ולצרוח, אני צורחת בכדורסל"

- מהם הרגעים הכי יפים שלך עם אפי?

"בכדורסל? הזכייה עם הרצליה בגביע המדינה, והעונה השנייה והמקסימה עם הפועל ירושלים."

- והקשים? לא היו רגעים שלאפי נמאס ונשבר מהכול?

"לא היו."

- מה זאת אומרת, חייבים להיות.

"לא היו. ברגע שלוקחים דברים בפרופורציה, אין רגעים קשים בכדורסל. עם הילד שלי והסיפור שלי עם חמי, וחס וחלילה עם הפיגועים והמצב בארץ, אתה מדבר איתי על רגעים קשים בכדורסל? אני זוכרת את תאונת המסוק בשאר–ישוב, שנהרגו בה 73 חיילים. בכיתי באותו יום כמו שלא בכיתי כל חיי. אמרתי לאפי, תראה, אנחנו לא ישנים אחרי הפסד במשחק. על מה אנחנו מדברים בכלל? 73 ילדים מתו ולא במלחמה, אתה יכול להבין? כל כך טיפשי. אתה קם בבוקר, ואומר מודה אני לפניך שקמתי ויש לי ידיים ורגליים. גם זרת צריכים, ברוך השם. אדם צריך לשמוח בחלקו, והרוב לא שמחים בחלקם. כל אלה שהולכים לפלסטיקאים, לפסיכולוגים, לפסיכיאטרים. הרוב לא מרוצים. ברוך השם, מצאתי את אפי, שהוא המכסה שלי. אין לי תלונות. אבל יש לי ילד שזקוק לחינוך מיוחד, וחמי לא מי יודע מה. יש רגעים קשים. אבל אם עושים דברים באהבה ובגישה חיובית, אז הכול שטויות. אפשר גם לצאת ולבלות ויש זמן לכול. לא צריך לשנוא אף אחד, אפשר אולי לרחם על איש רע. לדעתי, איש רע הוא איש מסכן. אז על מה אתה מדבר איתי בכלל, רגעים קשים בכדורסל?"

- מה את מוצאת בכדורסל, מה זה כדורסל בשבילך?

"משחק של ילדים קטנים, שמבוגרים משחקים בו. וההבדל בינו לבין כדורגל, שגם מי שלא מבין ספורט, מזדהה. הכול כל כך מהר, אתה שמח ואתה עצוב, אתה תותח ואתה פופאי. יש לך בזה כל מה שנדרש כדי להרים ולהוריד את האדרנלין, וזה דבר נפלא. בסך הכול האנשים מאוד נחמדים בענף, וגם די מפרגנים. אפילו שאומרים על העם שלנו שהוא לא מבין, אז כשמגיעות הבחירות הם יודעים מה הם רוצים. אותו דבר בכדורסל. לא פראיירים, האנשים."

- את ליכודניקית, נכון?

"לא בכל מחיר, אבל נכון להיום, במצב הקיים, זה הרע במיעוטו. ועמרם מצנע חבר אישי שלי, אבל אני לא יכולה עם הוויתורים שלו."

- מה עוד את מוצאת בכדורסל?

"פורקן. שם אני יכולה לצעוק, איפה עוד אני יכולה לצעוק? אשה בת 47, איפה היא יכולה לצעוק שזה לא ייראה מוזר ומטורף? במקום ללכת לים ולצרוח שם, אני צורחת בכדורסל. אני מודעת לכל מה שאני צועקת ולכל מה שאני עושה ביציע. לא מקללת. אני צועקת לגבי עבירות, לשמור בהגנה. מעירה לאפי לגבי מספר עבירות של שחקן מסוים. בחיים לא אגיד לו להוציא מישהו. אני יכולה להשתיק את אפי מהיציע, 'אפיייי, תהיה בשקט', כשאני מרגישה ששופט הולך לתת לו עבירה טכנית. בעצם, אני לא יודעת כמה אני תורמת."

- את לא עושה לו קצת בושות בהתנהגות שלך? הוא לא ניסה להשתיק אותך?

"בחיים הוא לא ישתיק אותי, למרות שהשבוע היה משחק אימון נגד ראשל"צ, ואפי אמר לי: "תפסיקי, אל תצעקי, זה משחק אימון. רק אותך שומעים." אמרתי לו: "אז מה, אז מה?" מה, אתה חושב שאני מקשיבה לו. כל המשחק צעקתי, עודדתי אותם בהגנה. הוא שלח אלי את השופט ירון זריף, והוא אמר שלא הוא זה שמבקש ממני להפסיק, אלא שאפי שלח אותו. גם עם השופטים נוצרה מערכת יחסים, זה כבר כמו משפחה. לפעמים אני מצחיקה אותם."

- אפי בן 49, כיום מקומות עבודה בוחרים יותר ויותר בכוחות צעירים. מה יהיה אם תוך שנתיים–שלוש פתאום לא יהיה לו מקום עבודה?

"זה שוק חופשי. אם מחר יחליטו שהוא לא יאמן באף מקום, אז לא. מבחינה כלכלית, אני לא חוששת. לא חושבת שיש לנו בעיות. הוא יאמן ילדים. יכול להיות שנקים בית־ספר פרטי לכדורסל. זה רעיון שעלה בינינו הרבה פעמים."

- אז נכון להיום, בלי להתחייב, את מעריכה שאפי בירנבוים יסיים את חייו על המגרשים כמו מר כדורסל, יהושע רוזין זכרונו לברכה.

"למה לא, זו האהבה שלו. זה גם מה שהוא יודע לעשות. הוא לא מיומן או מוכשר למקצועות אחרים, וכשמזדקנים, עוד יותר קשה לעשות הסבות מקצוע. מוכר בחנות אני לא חושבת שהוא יהיה, אין לו סבלנות בגרוש. אם הוא אוהב כדורסל ויכול לתרום, למה לא?"

- מה עוד הוא יכול להיות?

"מורה לחינוך גופני, הוא מורה מוסמך וגם עבד בזה בצעירותו. הוא גם מציל, יש לו תעודת מציל. פעם הוא היה מציל בבריכה באוניברסיטת תל–אביב."

- לא סתם שאלתי על מאמנים בני גילו, פחות או יותר. קחי, לדוגמה, את אלי קנטי. הוא בחוץ בלי עבודה. והוא לא היחיד בגילאים האלה.

"בוא ותשאל את זה אחרת. למה רק אפי שורד? עשרים שנים אפי לא היה מובטל בכדורסל. כנראה שהוא מאמן טוב."

- היה לו פעם איזה סיפור באילת, עם לורנס פאנדרברק, שמשחק היום בסקרמנטו קינגס. מה היה שם?

"החתימו אותו בפרוטות, יחסית לשחקן בסדר גודל כזה. אילת היתה במחנה אימונים ביוון, ואריס סלוניקי רדפו אחריו, ושיגעו אותו כל יום, עד ארבע בבוקר. הוא היה אז פצוע. הם אמרו לו בוא אלינו ותקבל יותר. עובדה שבסוף הוא באמת הגיע אליהם. הוא ניסה להיפטר מהפועל אילת בכל דרך, בהתחלה אמר שהוא פצוע, ושהוא לא עולה לשחק עד שירגיש טוב. כל מיני בולשיט כאלה. אפי הרגיש שפאנדרברק רוצה שיחתכו אותו. אז הוא אמר: אותו אני לא חותך, אני הולך איתו ראש בראש עד הסוף. אליפות אני לא אקח, הוא לא יעבוד עלינו. הוא נכנס לאיזשהו פרינציפ. ואז היה את הפאקינג ג'וז הזה."

- מה קרה בדיוק?

"הוא בא לכל אימון עם ישו הצלוב מתחת לחולצת האימון שלו. אפי היה מתפוצץ. תאר לך שבאים אליך לאימון כל יום, עם ישו הצלוב מתחת לחולצה. הוא אמר פאקינג ג'וז, כל העיר יצאה מדעתה ממנו. היו לו ארוחות חינם במלונות. לפעמים הוא בא לבד לאכול, אז אמרו לו שמע, אתה לא יכול לתפוס שולחן גדול. לקחו אותו לשולחן שמתאים לאיש אחד. אז הוא אמר: הא, בגלל שאני שחור אתם לא שמים אותי בפרונט? אתם פוחדים? הוא היה חצי משוגע, היה יושב בחושך ואומר אני ערפד. כל מיני כאלה. הוא חצי גרמני וחצי אמריקאי. הוא בין שני עולמות, לא מרגיש לבן ולא מרגיש שחור, ולדעתי הוא מתוסבך מזה. אדם שלא שלם עם עצמו."

- לאפי תמיד יצא שם של אחד שמסתדר טוב עם הזרים, ובמיוחד עם ארל וויליאמס.

"הוא מסתדר עם כולם, מדבר איתם מהבטן. לא הולך מסביב, מה שהוא חושב אומר להם בפנים ובארבע עיניים. מה שנאמר נשאר ביניהם, ולא יוצא. הוא מבין לנפשם. מתייחס אליהם כמו לבני–אדם, מה שהם. הם בני–אדם. הוא לא מתייחס לצבע העור שלהם. נותן להם את הכבוד שצריך. סטנלי ברנדי, קורי גיינס. כל הזרים שעברו אצלו, תמיד בגובה העיניים. אנחנו מזמינים אותם אלינו הביתה, את רובם.

"פעם אפי היה עצוב וארל קלט אותו. הוא שאל את אפי מה קרה, אז אפי אמר, הילד שלי כבר בן 5 ועוד לא מדבר. אז ארל אמר לו, אהה, גם לי יש דודה שלא דיברה. אז אפי שואל אותו נו, ומה קורה איתה? אז ארל אמר שהיא בת שבעים היום, ועדיין לא מדברת. אפי אומר לי, חיכיתי שיתן איזה עידוד ותראי מה הוא עונה לי, אבל אני זוכרת שהוא מאוד צחק מהסיפור הזה."

- בספר מופיע פרק לגבי הזר הטוב בכל הזמנים. אם כבר מדברים, מה הבחירה שלך?

"ברד ליף. הוא היה שחקן מעניין, שיחק לרוחב. היתה לו חוכמת משחק נהדרת, הוא תרם הרבה דברים שלא רואים וגם נקודות. הוא עשה את הגליל מעוד קבוצה למשהו מיוחד, אנשים לא הבינו מה זה ברד ליף. לגבי שחקנים שלא מתקופתי, אני בוחרת בטל ברודי. הוא שינה את הכדורסל פה."

- גם אפי בחר בברודי. ממי הוא הכי הושפע לאורך הקריירה?

"מיהושע רוזין ושמואל יעקבסון, זכרונם לברכה. פעם היה איזה סיפור בליגה לגבי שיתוף מתאזרחים. מתאזרחים כן, מתאזרחים לא. הוא ישב עם רוזין, שאמר לו: אתה אוהב את המשחק? מה מעניין אותך בכלל, תאמן את מי שבא. וזה נכון. מאז אפי הפסיק לדבר על בעד או נגד מתאזרחים. מי שבא שיתאמן. בכלל, מדברים על זרים, ישראלים, שחקנים צעירים, מנוסים או לא מנוסים. אני לא מסכימה שלצעירים יש בעיה עם ניסיון. כבר בגיל 16 אתה רואה מי שחקן. קורן אמישה, גיא גודס, עודד קטש, נדב הנפלד. תראה את חואן נבארו, בן כמה הוא?"

- בן 22.

"וראית איזה תותח הוא? כאלה ביצים. מה זה משנה בן כמה אתה, או שאתה שחקן או שלא. אומרים הוא יגדל, הוא יתקדם. אתה יודע מה קורה לשחקנים שמתבגרים בכדורסל? הם רק נעשים יותר איטיים עם הזמן."

- כמו ניר רכליס בזמנו.

"ניר היה שחקן נהדר, ניר ידע לשחק מרכז ועד סנטר. הוא בנה את עצמו לא נכון, חיזק את הידיים והרגליים שלו לא בפרופורציה, אבל הוא היה שחקן נפלא."

"אפי זה האמת. אין לו מגרעות. קרוב למושלם"

- כבר הרבה זמן לא דיברנו על אפי. מה חסר לו, כמאמן, כאיש מקצוע?

"כלום, כלום. כסף לתקציב, זה מה שחסר לו כדי לבנות את קבוצת חלומותיו. שום דבר יותר מזה. לבחור גם הוא יודע, בכסף שיש לו הוא בוחר שחקנים יותר טוב מכולם, כולל מכבי תל–אביב. הוא הביא בזמנו את סרגיי באבנקו, מי חשב אז על באבנקו בכלל? כשאפי בא להפועל ירושלים, קני וויליאמס קלע 6 נקודות בממוצע, רצו לזרוק אותו. בא אפי, הרים אותו ועשה ממנו סופר–סטאר. תראה את ג'רוד סטיבנסון, תראה איזה שחקן הוא. סופרסטאר, סופרסטאר. אומרים לי רנדל ג'קסון. מה רנדל, סטיבנסון סופר–סטאר בהגנה, בהתקפה. מדהים. לתפארת."

- לאפי לא חסר כלום? אפילו פיני גרשון ודייויד בלאט חילקו ביניהם סמכויות בענייני הגנה והתקפה במהלך אימונים. אצל אפי, למשל, רמת האימון בצד ההגנתי ובצד ההתקפי שווה? בכול הוא שווה? ברמה הטקטית, ברמת העברת המסר לשחקנים. בכול הוא שווה?

"יאללה, אפי הכול. אפי מאמן כושר, עושה הכול. הכול שווה, ולא מעניין אותו להתפרסם או לא להתפרסם. אין לו אף מגרעת. הוא קרוב לאיש המושלם. זה קשה להאמין, אבל זה אמיתי. זו האמת. הוא האמת. אפי זה האמת. באמת. מפרגן לכולם, בחיים לא רב, נמנע ממריבות, לא נכנס לרכילות זולה."

- אין לו בעיה עם זה שאת מדברת עליו בצורה כל כך חופשית ופתוחה?

"מדינה חופשית. דרך אגב, התייעצתי איתו לפני שבאתי לדבר."

- אף פעם לא שמעתי את אשתו של מוישל'ה ויינקרנץ מדברת ככה על מוישל'ה, או את אשתו של אילן קובלסקי מדברת ככה על אילן.

"אתה רואה, אני דבורה בירנבוים לבית עשור. אותנו חינכו בבית לדמוקרטיה. אבא שלי תמיד רצה לשמוע מה הילד הכי קטן אומר. תמיד אגיד מה שאני חושבת. ולהגיד לך משהו, אני עם בעלי כבר 22 שנים, ולא רבתי איתו פעם אחת. אי אפשר לריב איתו. הוא בחור מצחיק, אינטליגנטי, טוב לב, לא נכנס לכיס של אף אחד, לא מעניין אותו מי מרוויח כמה. שמח בחלקו והוא מצא גם אותי. לא מעניין אותנו, מעניין אותנו לחיות, ללכת הלאה. זה מדינה של יהודים שאחד אוכל את השני. למה? אתה יודע לאן היינו מגיעים אם היינו עוזרים אחד לשני? לשמיים.

"למה נבחרת טורקיה כולם אינשאללה, וטירוף במדינה, ואצלנו לא כל כך? מה זו התכונה הזו, "שייכשל," "שלא יילך לו." למה? יש מקום לכולם, תאמין לי. ואם תלמד ממני משהו היום, עשיתי את שלי.

"ישבנו בגן של הבן שלי, אנשים ישבו כאילו נפל עליהם קיר בטון. חלק התגרשו, הילדים האלה שינו להם את החיים מקוטב לקוטב. חלק לא מצאו תעצומות נפש להתמודד עם זה, זה לא קל ולא פשוט. אני רואה הורים שהילד שלהם השיג ציון 50 או 60 במתמטיקה, והם לא ישנים בלילה. גם את זה אני רואה, אבל הילד שלנו לימד אותנו פרופורציות. אני מברכת את אלוהים ששלח לי ילד כזה, שהוא הגיע אלי ולא למשפחה אחרת, שאולי היתה שמה אותו במוסד. הבאנו אותו לשיא הפוטנציאל. העיקר שיהיה שמח. זה הילד, זה הוא וזה מה יש. וזה מה שגם אפי אומר: זו הקבוצה, זו היא ועם זה ננצח."