הימים ימי חג ומועד הם, כידוע, גם מבחינת לוח השנה היהודי וגם מבחינת זה הספורטיבי: שבועות מכאן, גמר ה-NBA, הרולאן גארוס ואליפות אירופה ההיא של הספורט ההוא משם. בין נסיעה לקיבוץ לבקר את ההורים והאחיות (ועוד כמה דודים, דודות, בני דודים, בנות דודות, בני הזוג של בני הדודים ובנות הדודות, מתי הפכנו למשפחה כל כך גדולה, מתי?), הקדשת הזמן המגיע למלכה-האם, ליורש העצר ולנסיכות ומאמץ לתפוס כמה שיותר ספורט בטלוויזיה - לכו תמצאו זמן לכתוב משהו. אבל עובדה, הנה אני מנסה, לפחות בקצרה.

NBA: את שני המשחקים הראשונים של סדרת הגמר ראיתי באופן חלקי למדי, אבל מה שראיתי הספיק לי כדי לגלות שבפעם המי יודע כמה - כל מה שדרוש כדי שדברים לא יקרו הוא שאני אטען בלהט שהם כן. במקרה שלפנינו, ההשוואה שערכתי כאן רק לפניי כשבוע בין קובי בראיינט למייקל ג'ורדן, והמסקנה אליה הגעתי שכמו במתמטיקה - מספר 24 הוא הדבר הכי קרוב למספר 23 (ויסלח לי לרגע 22, כן?).

זה לא שלג'ורדן לא היו ימים של אחוזי קליעה נמוכים, כמו אלה של בראיינט במשחק הראשון בסדרה, וזה לא שקובי היה קטסטרופה מוחלטת, בטח לא במשחק מספר שתיים, אבל דבר אחד מאוד בלט לעין בשני המשחקים הראשונים - ההימנעות של בראיינט מלקחת על עצמו את המשחק, פשוטו כמשמעו.

במלים אחרות, לו שיקגו של ג'ורדן היתה נקלעת לאותם מצבים כמו הלייקרס (במיוחד במשחק השני אבל גם בראשון לא חסרו הזדמנויות), היה האיש מתייצב קבל עם ועדה במרכז המגרש, תובע לעצמו את הכדור (שלא לומר לוקח אותו בכוח מידיו של מי שזה לא יהיה) והתקפה אחרי התקפה הולך אל הטבעת וזורק, או מוריד כדור למישהו שיתפנה בעקבות הטריפל טים שהיה קופץ עליו. פעם, ועוד פעם, ועוד 138 פעמים, עד שהעניין היה מסתדר מבחינת קבוצתו ולעזאזל כל התרגילים ותכנית המשחק.

קובי? בשני המשחקים ספרתי לפחות שמונה התקפות במצבים קריטיים מבחינת הלייקרס, בהן האיש השאיר את הכדור לאחרים, הלך לחסום למישהו או סתם נע ללא כדור לכל מיני פינות במגרש, עד כדי כך שנדמה היה שהוא לא ממש מרגיש רע עם זה שמישהו אחר לוקח את האחריות באותו רגע. למייקל זה בחיים לא היה קורה, כלומר בחיים לא קרה. אין חיה כזו.

מכל הסיפור, הלייקרס במינוס שתיים, אבל גם מיאמי היו במצב הזה מול דאלאס לפני שנתיים. ללוס אנג'לס יש לא פחות כלים משהיו להיט, לדעתי אפילו יותר, אבל העניין הוא שהסלטיקס נראים הרבה פחות לוזרים מהנוביצקים של 2006. שני המשחקים הקרובים יוכיחו אם הלייקרס בכלל, וקובי בפרט, מסוגלים להוציא אותי קצת פחות אהבל מהמקובל, ולהתיישר איכשהו לכיוון התחזית שלי שהם לוקחים בשישה.

רולאן גארוס: הצטרפתי לשידור הישיר של גמר הגברים באמצע המערכה השנייה, ופשוט נהניתי מכל רגע. יש משהו מרנין ומרענן בלצפות בשליט הכמעט אבסולוטי של הטניס בשנים האחרונות כשהוא כל כך חסר אונים וחסר תשובות גם יחד. נדאל ענק ומדהים על חימר וזה ידוע, אבל שפדרר ייקח רק ארבעה גיימים בשלוש מערכות? שמכונת הטניס המושלמת הזו יבצע משהו כמו 35 טעויות לא מחויבות מול שש בלבד של הספרדי, יישבר שמונה פעמים ויפסיד מערכה על האפס? פדרר?? פדרר??? מדהים.

מעולם לא הסתרתי שאני נגדו באופן כמעט קבוע. זו לא רק השלמות הזו על כל משטח שהוא לא אדום שמוציאה אותי מדעתי עד בלי די, זו העובדה שהוא מאיים קשות על שיא הזכיות בגראנד סלאמז של פיט סמפראס, אותו באמת אהבתי. כרגע זה עדיין 12:14 לסמפראס, אבל עברנו בשלום (התודות לדג'וקוביץ' ולנדאל) גם את אוסטרליה וגם את פאריס, כך שהשנה השיא "שלנו" בטוח משבירה, מקסימום ישווה אותו השוויצרי המעצבן. עכשיו מגיע ווימבלדון ושם פדרר באמת בליגה אחרת. לא רואה את נדאל מנצח אותו על דשא, למרות הפייט הגדול בגמר השנה שעברה, אבל אולי דג'וקוביץ' יכול. בעצם - רק דג'וקוביץ' יכול. הבה נקווה ואף נעודדו כבר מעכשיו כמו שעושים אחינו הסרבים: אוֹלֶה, נוֹלֶה!

נוסטלגיה: בניגוד ליו"ר הדירקטוריון, אני דווקא כן תפסתי חלק לא קטן מספיישל רלף קליין בערוץ הספורט בסוף השבוע. הקדשתי פחות זמן לענייני בלגרד ווירטון, אותם אני מדקלם כמעט במלואם בעל פה, אבל צפיתי בהנאה גדולה ביותר, מההתחלה ועד הסוף, במשחק בין נבחרות ישראל וספרד מאליפות אירופה המיתולוגית בטורינו 79'. אני מניח שבדרך כלל המשחקים האלה משודרים בחמש פלוס גולד או איך שלא קוראים לערוץ הזה שאין לי, אז תודה שהפעם שידרתם את זה בערוץ פתוח. נהניתי מכל שנייה, כאמור.

זה לא רק הכיף הגדול לראות שוב את ביצועיהם של כוחותינו באותם שנים - מיקי, בוזי, בארי, סילבר, קפלן, מוסקוביץ', שוקי שוורץ, ארואסטי וכל השאר - זה גם הספרדים. פשששש, איזה שמות. כמה שנים לא ראיתי אותם בשום מקום ו/או קטעי ארכיון. הנה וויין בראבנדר האליל, עדיין בלתי ניתן לעצירה באותם ימים, ויחד איתו חואן אנוטוניו סן אפיפניו הלא פחות אליל ולא פחות בלתי ניתן לעצירה. ואיתם גם רפאל רויאן, הסנטר המפחיד של ריאל, וחוזה איטוריאגה, ויואקים קוסטה, וחוזה לואיס יורנטה, הגארד הזריז והמסוכן, וקורבלאן כמובן, וגם לואיס מיגל סנטיאנה, ופלורס, ודלה קרוז. פשוט כל הצמרת הספרדית ואחותה.

אז היה כיף גדול, אבל גם טיפה מוזר. משחק כל כך מרתק, כל כך הרבה שחקנים נפלאים על המגרש, ובכל זאת - נדמה שהכל מתנהל במין סלואו מושן כזה. לכל שחקן יש תפקיד, כל שחקן ממלא את התפקיד, כמעט ולא רואים אול-אראונד פליירז כמו היום, מעט מאוד חילופים יחסית, המון שמירה אזורית ובכלל - למרות המשחק הצמוד ברובו העסק נע במין איזיות קצת תמוהה שכזו, לפחות ממרחק של 29 שנה. אבל מה אכפת לי, עדיין היה כיף. מתי משדרים את הניצחון בהארכה על צ'כוסלובקיה?

ומלה אחת על יורו 2008. בעצם לא.

shaharhermelin@gmail.com