קשה היה למצוא תותחן גדול ממנו בשנות ה-70', עת היה חלק אינטגרלי ומרכזי מוארזה האדירה. אנחנו זוכרים את וארזה בעיקר מהגמר של 77' ומההפסד הדרמטי למכבי, אבל למען ההגינות חובה לציין ששנות ה-70' בכדורסל האירופי היו שייכות הרבה יותר לאיטלקים וליריביהם הגדולים, ריאל מדריד, שחילקו ביניהם את רוב התארים.

בוב מורס היה שותף לשלוש זכיות בגביע אירופה לאלופות (1973, 1975, 1976) מתוך חמש בסך הכל של המועדון, שהעפיל באותן שנים לעשרה גמרים ברציפות! הפורוורד הבלונדיני, 2.03 בלי נעליים, היה, איך נאמר בפשטות, גאנר-גאנר. צלף שלא מהעולם הזה, שבהחלט הגיע הזמן ובאה העת להלבישו במדי החַיִל, ולצרפו אלינו בכל הכבוד וההערכה.

הוא נולד בפילדלפיה ב-4 בינואר 1951. בידית שלו הבחינו מומחי הכדורסל המקומיים כבר בגיל צעיר יחסית, אבל כשהגיע זמנו ללכת לקולג' בחר להישאר קרוב לבית, ונרשם ליוניברסיטי אוף פנסילבניה. שנות הקולג' הסתיימו, ובשנת 1972, במהלך החיפושים אחר קבוצה, מצא את עצמו מורס נבחן באימפריה של וארזה, אותה אימן אז אחד אלכסנדר "אסא" ניקוליץ', מגדולי המאמנים בכל הזמנים.

אחד מכוכביה הגדולים של וארזה ומאלילי האוהדים באותו זמן היה מנואל ראגה, "החתול המכסיקני". החוקים הנוקשים בנוגע לשיתוף זרים איפשרו רק לאחד מהם לשחק במדי הקבוצה במסגרת הליגה, וחייבו את ניקוליץ' להכריע האם ללכת עם האליל המקומי, שכבר היה אז בשלהי הקריירה המפוארת שלו, או עם הצעיר האמריקאי, שלגבי כישרונו לא היה לו ספק.

לימים סיפר מורס, כי כדי להגיע להכרעה הכריח אותם ניקוליץ' לשחק זה מול זה במהלך כל אימון, ואף להישאר אחרי האימונים לקצת אחד על אחד. בסופו של דבר נפלה ההחלטה: הולכים עם מורס. משחק הליגה הראשון הגיע, ובוב הנרגש והעצבני החטיא את כל חמש או שש הזריקות הראשונות שלו. האוהדים המקומיים הגיבו בזעם, בשריקות בוז צורמות ובשאגות "מנואל! מנואל!". עשר הזריקות הבאות עשו סוויש אחרי סוויש, ובזאת הגיעה לסיומה דרישת הקהל לקבל חזרה את ראגה.

מורס השתלב היטב בקבוצה הגדולה - בה כיכבו לאורך תור הזהב שלה דינו מנגין, אלדו אוסולה, ג'וליו יליני, איבן ביסון, רנדי מייסטר, צ'רלי ילברטון ואחרים - ומהר מאוד הפך לסקורר הגדול שלה. היתה לו זריקה כל כך מהירה, כל כך נקייה וכל כך מדויקת שזה פשוט היה מפחיד. הוא היה רחוק מלהיות זריז, ואיש לא יצביע על הפנטריישן כעל אחת מתכונותיו הבולטות, אבל הוא לא ממש נזקק לזה. כל מה שהוא היה צריך זה חצי מטר ועשירית שנייה של אור יום, והכדור היה טס לכיוון הטבעת ובדרך כלל אף צולל לתוכה. שום טווח לא היווה בעיה עבורו, ומי שניסה לעצור אותו בעבירה נאלץ להתמודד עם העובדה המצערת של משהו כמו 95 אחוזי דיוק מהעונשין.

אחת ההופעות הזכורות ביותר שלו היתה בגמר גביע אירופה לאלופות ב-75', מול, איך לא, ריאל מדריד. וארזה הגיעה לגמר באנטוורפן בנחיתות רצינית: במשחק הליגה האחרון שלפני הגמר שבר דינו מנגין את ידו, והאיטלקים נאלצו לעלות לפארקט ללא הסנטר והלב. חלק מהשחקנים הודו מאוחר יותר שלא האמינו שניתן לנצח את ריאל ללא מנגין. מורס לא היה אחד מהם. 30 נקודות, חלק לא מבוטל מהן כאשר הוא מתופקד הרבה יותר קרוב לסל ממה שהורגל אליו, הובילו את וארזה לניצחון גדול, 66:79, ולעוד תואר אירופי. שנה אחר כך שוב נפגשו הקבוצות בגמר, ולמרות שמורס "הסתפק" ב-28 נקודות התוצאה הסופית היתה זהה: עוד גביע איטלקי.

עשר עונות הוא שיחק בוארזה, ולפני שעזב אותה ב-81' עוד הספיק להוביל אותה גם לזכייה אחת בגביע המחזיקות (88:90 על קאנטו ב-1980). בארבע השנים שלאחר מכן צלף במדי אנטיב הצרפתית, חזר לאיטליה לשלוש שנים נוספות, הפעם במדי רג'יו אמיליה, ופרש. וכשאומרים "פרש" הכוונה לפרישה מוחלטת, לא רק מהמשחק הפעיל. שלא כרבים מחבריו ומיריביו, מקדיש מורס את כל שנותיו מאז לא לאימון או לפרשנות כדורסל באמצעי תקשורת זה או אחר, אלא דווקא לאקדמיה. בשבילכם, ובשביל כולנו, הוא כיום פרופסור מורס, המלמד איטלקית, איך לא, במספר מוסדות בארה"ב.

לאחרונה הוא נבחר לאחד מ-50 האנשים המשפיעים ביותר על הכדורסל האירופי בכל הזמנים. עברתי על הרשימה המלאה ויש לי אי אילו השגות בנוגע לכמה וכמה שלא נכללו בה, אבל לגבי מורס אין שום השגות ושום ספקות: הוא שם בצדק גמור ומוחלט, ואם כיום הוא פרופסור, זה בזכות התואר הראשון, השני והשלישי - אם תרצו ה-BA, המאסטר והדוקטורט - אותן ביצע על חשבון אירופה כולה במשך 15 עונות גדולות.

הקטע נכתב בידי שחר הרמלין.

והנה, כאן, להשלמת התמונה, אייטמון סנטימנטלי במיוחד של יו"ר הדירקטוריון.