הרשו לי לרגע לחזור שוב למשחק המצוין בין נבחרות ישראל וספרד מאליפות אירופה בטורינו 79', ששודר לאחרונה בערוץ הספורט במסגרת הצדעה לרלף קליין, מאמן הנבחרת באותו טורניר מופלא. לאו דווקא בקטע של נוסטלגיה לשמה - למרות שזה תמיד כיף גדול לצפות בכל אלילי ילדותי ונערותי - אלא בעניין אחר.

המון דברים השתנו במהלך שלושת העשורים שחלפו מאז: קצב המשחק, חלק לא מבוטל מהחוקים, קשת השלוש שהתווספה, האתלטיות של רבים מהשחקנים, התלבושות (מה זה המכנסיים הקצרצרים האלה. מי נתן את ההוראה?), מספר השופטים על המגרש, סימוניהם ומדיהם, שיטות השמירה (כמה אזורית שמרו אז!) ועוד, אבל אותי תפס משהו אחר במהלך השידור: לאורך 90 אחוז מהזמן לפחות כל אנשי הספסל, אבל כולם - מאמנים, עוזרי מאמנים, מנהלים, מחליפים ומי לא - יושבים.

כן, יושבים. מקסימום המאמנים קמים לרגע כדי לחלק הוראות ומיד חוזרים למקומם. לא מתרוצצים אנה ואנה לאורך הקווים, לא מתנפלים בזעקות שבר על השופטים אחרי כל שריקה, לא צורחים בהיסטריה תיאטרלית על שחקנים, לא מציגים מגוון של תנועות ידיים ורגליים שלא היה מבייש את הבלט המלכותי של לונדון (יש דבר כזה בכלל?). יושבים. כולם יושבים.

בהתחלה זה כל כך בלט, עד שכמעט התפתיתי להקליד כאן "צרם". אבל אחרי כמה דקות של הסתגלות פשוט הפסקתי להתייחס לעניין, והתרכזתי בדבר האמיתי - במשחק עצמו. הספסלים ושולי המגרש, מה שמשמש כיום כ"אזור הטכני" של המאמנים ועוזריהם, פשוט נבלעו והתמזגו להם ברקע, כשרק בדקות האחרונות והמותחות, יכולת לראות אנשים קופצים ונשארים לעמוד כמה שניות אחרי סל מכריע.

נשאלת השאלה הטריוויאלית מכולן: למה? מה גרם לשינוי הזה לאורך השנים? איך יכול להיות שמשחק קובע באליפות אירופה עובר בצורה כל כך שקטה בצדי המגרש, בעוד כיום - בכל משחק דרדל'ה בליגת הקט-סל, שלא לדבר על ליגות ומפעלים בכירים יותר - כל העולם ואשתו על הרגליים ארבעים דקות, וההיסטריה והלחץ שולטים בכל?

האם העולם בכלל וענף הכדורסל בפרט היו עד כדי כך רגועים ושלווים יותר באותם ימים? האם המאמנים דאז - אושיות בקליבר של רלף קליין ולולו סאינז - חיו את המשחק פחות ממאמני הווה דוגמת צביקה שרף ופפו הרננדז? האם המנהלים של אותה תקופה לקחו את המצב במגרש ואת החלטות השיפוט ביתר קלות ופחות ללב לעומת, נאמר, מוני פנאן? האם המחליפים של אז הצטיינו בחוסר אכפתיות מוחלטת לעומת אלה של היום?

לעניות דעתי הלא קובעת, התשובה לכל אחת משאלות אלו לחוד, ואף לכולן גם יחד, היא "לא" חזק, צלול והחלטי. אז מה קרה כאן, לעזאזל? אם לנסות ולהיות פסיכולוג, סוציולוג או איזה "לוג" שזה לא יהיה - כנראה שבין כל הדברים שהשתנו בצורה כל כך דרמטית נכלל עוד סעיף: התרבות, חברות וחברים, התרבות של אז היא ממש לא זו של היום.

זה לא חייב להיות משהו ממש נורא ואיום, כזה שיצביע על שבר בלתי ניתן לאיחוי בחברה בה אנו חיים, אבל עובדתית - תרבות הכדורסל השתנתה, כמו שתרבות הדיבור השתנתה, כמו שתרבות ההתנהגות (והנהיגה) בכבישים השתנתה. הכל היום יותר תזזיתי, יותר עצבני ויותר אלים, גם אם האלימות לא באה לידי ביטוי דווקא בכסאח ישיר בין המשתתפים.

זה מה יש וכנראה שאף יילך ויחמיר, אבל מאחר שאין טעם לבכות על חלב שנשפך אולי לא נבכה, אבל בהחלט נמצא בכך עוד סיבה להתרפק בערגה מסוימת על טורינו 79' וחברותיה לאותן שנים יפות.

אם כבר שוטה, אז עד הסוף

שוטה הנבואה, כמו ששם לב כל מי שעוקב אחרי האתר, אולי מתנבא אבל שוטה הוא בשום פנים ואופן לא. הלוואי עליי, עליכם ועל כל בית ישראל אחוזי ההצלחה שלו מאז שהגיח לראשונה ועד היום. אסור להכליל באופן גורף, אבל רוב ההימורים שלו עד היום לא היו פרועים מדי, או חריגים ברמה כזו שגורמת לך לפעור עיניים ופה ולזקוף גבות נדהמות.

רוצה לומר: שוטה אמיתי, ברמה של אידיוט, מפגר או סתם פסיכי, צריך לנטוש את הסולידיות, להיות לארג' עם עצמו ועם הציבור וללכת עם ההתפרעות עד הסוף. יהיה מה שיהיה.

אי לכך ובהתאם לזאת, קחו התנבאות הראויה לשוטה אמיתי: לא רק שהלייקרס לוקחים את גמר ה-NBA בשישה משחקים, מי שעושה את זה עבורם בשלושת המשחקים הבאים, כולל 24 נקודות, 15 ריבאונדים, שמונה אסיסטים וארבע חסימות על הראש של קווין גארנט, הוא לא אחר מאשר פאו גאסול. חכו ותראו, אבל די סביר להניח שלא.

shaharhermelin@gmail.com