פול פירס קלע שבע שלשות (מתוך שמונה זריקות, כן?), בשני המשחקים הראשונים בסדרה אצלו בבית. כמעט כולן בהתקפות מעבר. בשני המשחקים הבאים בלוס אנג'לס הוא לקח שבע שלשות. כולן בחוץ. ובכל זאת, יש לו דרכים משונות לומר לך שהוא אוהב. לנצח.

למשל, לשמור על קובי בראיינט הכי טוב שהוא יכול לאורך המחצית השנייה. מחצית שבראיינט הגיע אליה עם חמש נקודות והיה ברור שהוא הולך לקלוע עוד 20 כדי להיות על הצד הבטוח ולהביא ניצחון ללייקרס. אז בראיינט קלע רק 12 ובאחוזים לא טובים והסטייפלס סנטר קרס בפעם הראשונה בפלייאוף העונה. כנראה שגם האחרונה, אגב, אבל הפעם היחידה הזו תספיק לסלטיקס כדי לזכות באליפות בשבוע הבא.

וזה לא רק זה: פירס קם ממשחק של 6 נקודות ואחוזי קליעה נמוכים, כדי לחזור עם 20 נקודות וקאמבק מפיגור 24 הפרש לאורך המשחק. כשדוק ריברס העביר אותו לשמור על בראיינט בתחילת המחצית השנייה זה נראה קצת לא שייך לרגע, במיוחד אחרי העבודה הלגמרי-בסדר של ריי אלן מולו, אבל זו אחת הדרכים להכניס כוכב בחזרה לעניינים. ופירס עבד.

ליגת קזינו היא זו, לא נכחיש זאת. בסוף הרבע הראשון עוד עמד פאו גאסול על הקו העונשין כדי לקלוע אחת (או איך שאני מעדיף לראות את זה: להחטיא אחת), ולקבוע 21 הפרש, הפער הגדול ביותר ברבע הראשון בתולדות משחקי הגמר ב-NBA. בסוף הלייקרס - קבוצה של כמה-זה-היה-שם, 0-9 במשחקי בבית בפלייאוף? - מצליחה להפסיד את זה.

סשה וויאצ'יץ' חזר להיות הסלובני במשחק מספר ארבע, זה שכבר לא מתאמצים להגות את שמו כמו שצריך, פשוט כי הוא לא שווה את זה. מי שתפר את הסלטיקס בגיים נאמבר 3 החטיא כל זריקה למעט אחת ואחראי גם לחור
הגדול ביותר בהגנה, שאיפשר לריי אלן לקלוע את הסל החשוב ביותר במשחק. כמובן, שהיתה שם אי-הבנה עם גאסול. והרי אמרתי לכם שאין סיכוי שגאסול לוקח אליפות. פשוט כי הוא כזה. כך או אחרת, אחרת או כך, השדרים האמריקאים רשאים לשוב ולשבש לוויאצ'יץ' את השם בסבבה.

מודה, חשבתי שהלייקרס ייקחו את 4. את מחשבותיי הפקדתי בפיו של היונה ההנפלדית בפינת 'רואים עולם', שאמנם פגע בכל שלושת המשחקים הראשונים, אבל מיהר להתפוגג מרוב בושה מיד לאחר ההפסד ופינה את הזירה לטובת גארנט, שעדיין מסרב להאמין כמו שאתם רואים.

לא רק היונה הימר הפוך. הימור לא מוצלח של פיל ג'קסון על רוני טוריאף בשש הדקות הראשונות של הרבע האחרון, והסתמכות על פארמר-וויאצ'יץ' במקום דרק פישר ברוב אותו רבע, די גמר את הסיפור עבור הלייקרס. במאני טיים הולכים עם המנוסים, עם הכי טובים. לא הבנתי את החיבור של צמד הגארדים הזה, וגם לא את טוריאף פתאום. טוריאף זה לטרוף ברבע שני, או אפילו להפתיע ולפתוח איתו ברבע ראשון במשחק שמוכרחים לנצח ולהכניס את האנרגיות הנכונות. אבל אלה תירוצים.

האמת היא, שההגנה של הסלטיקס היתה מצוינת בחצי השני וריי אלן, חבר של דורון שפר אי-אז בימים, המשיך לכפר על כדורסל לא מדויק מפתיחת הפלייאוף אי-שם נגד אטלנטה או קליבלנד או מי שזה היה. אף אחד לא זוכר את זה עכשיו.

ועוד אמת, שאם בראיינט קולע 17 נקודות ולא 30 ומעלה, יש ללייקרס בעיה לנצח משחק מסדר גודל כזה, מה גם שאף קלע אחר לא הכריח את ההגנה להיפתח קצת כשהמשחק נעשה צמוד. שש שלשות היו ללייקרס במשחק. נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שאולי אחת מהן היתה במחצית השנייה. אולי.

למאר אודום התחיל מצוין ופיזר את כל התסכול שלו מהמשחקים הקודמים בסדרה לכל עבר. אבל קצת כמו וונטיגו קאמינגס באותו משחק חסר תקדים באשקלון – וסליחה מראש על ההשוואה – נגמר אחרי מחצית אחת טובה. הוא כבר שכח איך זה לשחק כדורסל טוב לאורך זמן.

אני מאוכזב. היו ויהיו נסים, אבל כנראה שהסדרה הזו הסתיימה. כל עוד העסק צמוד יש לי חיר מהעניין. ראיתי את כל ארבעת המשחקים בשידור חוזר על הבוקר מבלי לדעת את התוצאה, וזה אחלה דיל, באמת. משהו שלא עשיתי במשך שנים. כבר הרבה זמן לא נצמדתי לסדרת NBA כמו זו, אבל 1:3 מוציא לי החשק. אם היה 2-2 עכשיו, הייתי שם, כמו תמיד, ב-8.15 בבוקר, אבל כרגע אני בספק לגבי משחק מספר 5 וכבר מתחיל לעשות מתיחות מחשבתיות לקראת ווימבלדון. ובכל זאת, ייתכן שאהיה שם.

ואגב ווימבלדון. ערוץ הספורט מקדם אותו בטירוף. הפרומו כולל משפטים בנוסח: "זה הכי אמיתי, הרגע הכי גדול בשנה, אין כמו ווימבלדון, אין עוד אירוע כזה", וסליחה אם אני לא מדייק מלה במלה.

רק דבר אחד מעניין אותי: טורניר ווימבלדון רץ כבר הרבה יותר שנים ממה שאני חי. לדעתי, אפשר להוסיף לזה גם את שנות חייו של סר ש. הרמלין ועדיין יישאר עודף. מעניין שרק עכשיו, כשערוץ הספורט קנה את הזכויות לשידורים משם, הוא הפך לגדול כל כך ואחד שאין כמותו.

לא שאני חושב אחרת, אבל יש לי הרגשה שאותם דברים שנאמרים בפרומו היו חוזרים על עצמם בדיוק אם הכסף היה מושקע בזכויות שידור בלעדיות בארץ מהרולאן גארוס.