ג'נטלמן אנד ליידיז (ווי נואו יו אר אין היר סאמטיימס), קבלו את נבחרת ארה"ב לאולימפיאדת בייג'ין 2008: יעקובי אבינו בראיינט, לברון ג'יימס, כריס פול, דווייט האוורד, דוויין ווייד, דרון וויליאמס, ג'ייסון קיד, מייקל רד, כרמלו אנתוני, טיישון פרינס, כריס בוש, קרלוס בוזר.

ולכל התוהים, רק דעו לכם שהטייטל "נבחרת ארה"ב לאולימפיאדה" ולא "הדרים-טים" הוא מכוון ואף במתכוון. הנבחרות שהאמריקאים שולחים לתחרויות הבינלאומיות השונות בשנים האחרונות כבר הפכו מזמן לשם נרדף לביזיון, בושה, חרפה, כלימה, משל, שנינה ושאר מילים נרדפות לגועל נפש.

אז מה יעשה את ההבדל הפעם בזמן הכסף מול ספרד או יוון? האם נוכחותו של קובי בראיינט – שהילתו עדיין מוכתמת בירוק, שאריות לגופיות שנדבקו אליו בשבועות האחרונים – תביא לשינוי באטיטיוד של החבר'ה של ששבסקי (שבוודאי מחכים למפגש עם החבר'ה של בלאט)? לא ברור, לא ברור.

בהתחלה, ב-2002 באינדיאנפוליס, שלחו אספסוף של שחקנים שזלזלו וחטפו בראש. "הם יכלו, אבל הם זלזלו, לא רצו מספיק", אמרו בארה"ב, ושלחו עוד חבורת אגואיסטים-מפונקים לאתונה 2004 רק כדי שליטא ופורטו-ריקו יעשו מהם בידור בפעם השנייה ברציפות. "הם יכלו, אבל הם זלזלו, לא רצו מספיק", אמרו (שוב) בארה"ב, והרכיבו נבחרת מאוזנת לכאורה שהייתה אמורה להוציא את כל התסכול מהשנים האחרונות באליפות העולם ביפן ב-2006. כששוב עשו מהם בידור, בארה"ב כבר התחילו להפנים: "אולי הם רוצים אבל כבר לא יכולים?"

אני לא הראשון וגם לא האחרון שנותן הרבה מאוד קרדיט לשחצנות האמריקאית, שמשחקת לדעתי תפקיד גדול מאוד בטורנירים הללו. כן, הקבוצות באירופה משחקות קבוצתי, חכם, ביחד. השחקנים שלהן מכירים זה את זה עוד מגן חובה, כשנבארו גנב לגאסול הקוקסינל את השמלה האהובה עליו והמדובלל הלשין עליו לגננת. כן, השחקנים בנבחרות העולם הם אחלה והתקדמו וצמצמו פערים בשנים האחרונות וכו' וכו' (רק דמיינו את דייויד סטרן נואם נאום רנדומאלי ליד פודיום ותקבלו את ההמשך), אבל – ושוב, זו דעתי בלבד – הרבה פעמים בשנים האחרונות האמריקאים מפסידים משחקים עוד לפני ששפשפו סוליה אחת על הפרקט, וזה רק בגלל זלזול.

אז נכון שהם יגידו לפני המשחק שהם לא מזלזלים ביריבה ונותנים רספקט לנבחרת שיש לה את פאלוקאש, פאדופולוש ודאימונדיטס, אבל הם לא באמת יתכוונו לזה. אחרי המשחק – בו הם הפסידו ואפילו בגדול – הם יודו שהיוונים שיחקו מצוין, במיוחד מספרי 7 ו-13. כן, הם יגידו מספרים ולא שמות. וזה לא תסריט מקורי שלי – זה בדיוק מה שקרה באליפות העולם האחרונה, כשזורק המספרים לחלל האוויר הוא לא אחר מאשר קואץ' קיי בכבודו ובעצמו.

הפעם האמריקאים החליטו ללמוד משאר העולם וללכת על המשכיות. נגמרו הזמנים שהם פשוט יכלו לערום ערימת כישרונות קופצניים, לזרוק אותם לתוך מגרש ולצפות בהנאה במופע שנגמר ב-40 הפרש כל משחק. הפעם הם החליטו שכל שחקן בנבחרת יתחייב לתקופה של לא פחות מארבע שנים. כמובן שיש הרבה יוצאים מן הכלל – פציעות וכדומה – אבל זה הרעיון הבסיסי. אז הבה ניקח דקה או שמא שתיים ונבחן את השלל שלהם לקראת האולימפיקס הממשמשים ובאים עלינו לטובה בסין הבנויה ונכמת במספרים את מידת התאמתו של כל חבר מהחבר'ה.

קובי בראיינט: האיש עצבני, ורוצה להוציא עצבים. הישמר לך כל מאצ'אס או נקניק אחר שעומד להיקרות בדרכו, האיש מחפש לתת בראש ולהוכיח משהו אחרי הביקורות שקיבל במהלך סדרת הגמר. בנוסף, לבחור עדיין אין מדליית זהב אולימפית. לשאק כבר יש. מישהו רוצה לשיר פריסטייל ראפ על העניין הזה?

מידת התאמה: 10.

לברון ג'יימס: הטנק המעופף הזה היה שותף מלא לביזיונות באתונה וביפן, וכול דבר פרט למדליית זהב בבייג'ין עלול להוציא לו את הרוח מהמפרשים מהדבר המקולל הזה שנקרא נבחרת ארה"ב, ובאותו זמן גם עשוי להפוך אותו ללוזר הכי גדול של הנבחרת לדורותיה. "לביזיון ג'יימס" או "לברון ג'ינקס" יכנו אותו בלעג. וזה לא יהיה נעים.

מידת התאמה: 9. למה? כי קובי איים עליי.

כריס פול: הוווו, כריס פול. איזה עונה פנטסטית הרכז הטהור הזה נתן. האם ימצא את החיבור המצוין גם עם מייקל רד על-תקן סטויאקוביץ' וגם עם דווייט הווארד על-תקן טייסון צ'נדלר? האמריקאים מקווים שכן.

מידת התאמה: 9. פול הדרך לזהב.

דווייט האוורד: מפלצת שכזו היא בהחלט דבר ראוי לכנות אותו "סנטר". האיש אמור להיות העוגן של ה-USA, ומה הפלא? הוא בטח טוחן להנאתו עוגן או שניים לארוחת בוקר. תן לגאסול בשיניים, תן (מה יש לכם נגד גאסול?).

מידת התאמה: 8.5.

דוויין ווייד: באיזה כושר הוא נמצא? זה אותו שחקן מהפיינלס של 2006? כמו לברון גם הוא שותף לשני הביזיונות הקודמים, ובאליפות העולם ביפן התקשה במיוחד מול ההגנות האירופאיות, שנתנו לו לבייש את עצמו שוב ושוב מחוץ לקשת. ינגן הפעם כינור שלישי או רביעי בבק-קורט.

מידת התאמה: 6.5.

ג'ייסון קיד: חובבי אמונות טפלות, האמריקאים. "ג'ייסון קיד לא הפסיד במשחקים רשמיים במדי הנבחרת", הם מלרלרים, ושולחים את זקן השבט הזה לתת טיפים מהספסל לכריס פול ודרון וויליאמס.

מידת התאמה: 7. אומרים שזה מספר שמביא מזל.

דרון וויליאמס: הילד לומד אצל ג'רי סלואן ביוטה איך להיות רכז אמיתי בביה"ס על-שם ג'ון סטוקטון שנמצא בקרבת מקום. שחקן-שחקן, שכנראה יחליף את פול מהספסל.

מידת התאמה: 8.

מייקל רד: השחקן הכי טוב שלפחות כאן בישראל לא ראינו מספיק ממנו. הבן-אדם צלף בן שלשה, והוא-הוא המנואלה שאמורה לפתוח את האזוריות האנטי-חדירות של היריבות הבינלאומיות.

מידת ההתאמה: 9.

טיישון פרינס: סורי מיסטר בוגרשוב-ארלוזורוב, אבל טיישון – ולא גוני – הוא הנסיך האמיתי. בדטרויט הוא הדבק וכך גם צריך להיות בנבחרת הזו, אם קואץ' קיי יואיל בטובו לפרגן לו בדקות.

מידת התאמה: 8.5.

כרמלו אנתוני: בושה שהשחקן הזה נמצא שם. There is no I in TEAM"", גורס המשפט הידוע, אבל מסתבר שבדרים-טים הוא דווקא נמצא. והרי כולנו נוכחנו בפלייאוף האחרון עד כמה כרמלו איי-תוני הזה מפרגן לחברים שהוא משחק איתם כבר 5 שנים, אז מה גודל הנזק שהוא יעשה כאן?

מידת התאמה: 4-. אמן וגם יגמור עם ממוצע נקודות כזה, אולי ילמד לקח.

כריס בוש וקרלוס בוזר: יעזרו להאוורד מתחת לסלים. אפילו לא יהיו אופציה שלישית בהתקפה. ישאבו מים ויחטבו עצים. הרבה עצים.

מידת התאמה: 7.

דבר יו"ר הדירקטוריון: מה שמזכיר לי, שצריך לנתח בהזדמנות גם את הבחירות והניפויים של מאמננו הלאומי בסגל הנבחרת, לקראת המשחקים המוקדמים לאליפות אירופה. בהזדמנות, אה?