עקרונית, אנחנו בחופשה בימים אלה. "אנחנו" - משמע אוהדי הכדורסל, חובביו וסתם אלה הסוגדים לו על בסיס יומיומי לאורך השנה כולה. לאור העובדה ששום משחקים ראויים לשמם לא צפויים לנציגות ישראל עד תחילת מוקדמות אליפות אירופה - ויסלחו לי, או שלא, כל מיני טורנירי ידידות לנוער ולעתודה מסוג כזה או אחר - וגם לאור זאת ששוק ההעברות וההחתמות לא ממש מצליח להסעיר ולרגש אותי (שכולם ימשיכו לבקש, ולקבל, סכומי עתק שהם ממש לא שווים. נראה כמה זמן יימשך הפיאסקו הזה), התפנתה כביכול הבמה לענפים אחרים בארצנו להראות מיהם ומהם.

נו, ומה קרה? הדבר הכי צפוי חוץ מעוד גמר בין פדרר לנדאל בווימבלדון: גם כשהכדורסל הישראלי שובת, ואולי במיוחד כשהוא שובת, קל לו מאוד להתבלט כספורט מספר אחת, ועוד בהפרש גדול. צאו וראו, למרות שגם אם תישארו בבית מול המחשב והטלוויזיה או עם עיתונים ביד, זה בסדר גמור.

מול מי אתם רוצים להשוות, אה? רק תגידו. הענף-שאין-לנקוב-בשמו? בטח. אוהדים מפוצצים אימונים, או משמחה או מקריזה, קבוצות בורחות מהארץ למחנות אימונים בחו"ל, וגם משם מה שמקבלים, באדיבות התקשורת, זה את אליפות העולם לשחקנים, מאמנים, מנהלים, הורים וסוכנים בספינים תקשורתיים, היעלבויות, ברוגז או סתם קישקושים. בימים האחרונים נוספו לחגיגה גם הגרלת גביעי אירופה וגם הנודניק הגרמני שהגיע (ולא הייתי שם יותר מדי כסף על כך שיישאר כאן עד תום העונה. גם לא עד אמצע העונה, אם חושבים על זה עוד קצת) כך שהשמחה רבה וכמות האינצ'ים עולה כפורחת.

מה עוד? טניס? בסדר, אז שחר פאר קצת התאוששה, רם וארליך שוב עפו מוקדם מדי ונותרנו רק עם רם ודשי בזוגות המעורבים שזה מסעיר בדיוק כמו שזה נשמע. דודי סלע? נועם אוקון? הראל לוי? נשבע לכם שלא יודע איפה הם. כנראה שוב באיזה טורניר לא משמעותי מדי אי שם ברחבי הגלובוס. וואלה, מצאתי. צ'לנג'ר-משהו בקורדובה. גדול. לציפי אובזילר אני דווקא מפרגן מאוד, ושמחתי לשמוע שהיא תיקח חלק במשחקים האולימפיים, אבל מרגש ממש זה לא.

נקסט. כדוריד? כלום. כדורעף? גורנישט. שחייה? דווקא יש. שיאי עולם מתנפצים על ימין ועל שמאל, הבעיה שלא כאן אלא במבחנים האמריקאיים לאולימפידה (אנבליוויבאל מה שעושים שם החברים מייקל פלפס, קייטי הוף, אהרון פירסול, נטלי קוכלין, ריאן לוכטה וכל השאר, אבל עזבו - אם אתם לא בקטע אתם לא בקטע). החבר'ה שלנו מקווים לטוב בבייג'ין. גם אנחנו. כנ"ל לגבי ג'ודו, שיט, קליעה, התעמלות אמנותית וכאלה - ניפגש אחרי בייג'ין. עד אז זה מקסימום מה מצב המרפק של אריק זאבי, שגם לו אני מפרגן ובגדול, אבל כרגע זה לא בראש מעיינינו. אה, נכון - יש אליפות ישראל באתלטיקה. כאילו, מלכת הספורט לא ככה?אז שלא נבדוק ונתייחס? נבדוק ונתייחס.

צפיתי, או לפחות עשיתי מאמץ אמיתי לצפות בחלק לא מבוטל מהשידורים מהדר יוסף. לא ייאמן. באמת שלא ייאמן. כאילו שמישהו שלף מהארכיון של הערוץ הראשון את הפרקים שמעולם לא שודרו של "מנהרת הזמן". ממש ככה. כאילו הזמן עמד מלכת ואנחנו עדיין אי שם בשנות ה-70'. זה לא כל כך בגלל השידור, שדווקא לא היה נורא. מספר מכובד של מצלמות, מירי נבו בסדר גמור ואף למעלה מכך, מולי אפשטיין הוא בלי שום צל של ספק פרשן האתלטיקה הכי טוב שתמצאו כאן, וגם דנה דר עוד תשתפר ותדע להתעלות מעבר לשאלות הכי בנאליות. אז זה לא השידור, אלא המציאות איתה הוא נאלץ להתמודד - משהו עלוב ביותר, אם לא מתחת לזה. גם המתקן (לפחות כפי שהוא ניבט אלינו דרך המרקע), גם האווירה אבל במיוחד התוצאות.

לא אלאה אתכם ביותר מדי פרטים, רק כמה דוגמאות מייצגות. ניקי פאלי - תקווה אולימפית, כישרון ענק וכו' וכו' - עשה תוצאה שכבר לפני 25 שנה היה מי שקבע אותה (גדעון הרמט האגדי). 25 שנה! אלכס טרמבץ', המנצח ב-100 מטר, עשה תוצאה איטית ב-84 מאיות משיא העולם, שזה משהו כמו להפסיד 80 הפרש בכדורסל. התוצאה של ריטה פוגרלוב, אלופת ישראל במקצה המקביל לנשים, גרועה אפילו יותר, גם אם לא משווים אותה לשיא העולם הבלתי אפשרי של פלורנס גריפית-ג'וינר, שרבים חושדים שלא הושג באמצעות גוף "נקי" לחלוטין, אלא סתם לתוצאות העכשוויות.

110 מטר משוכות? יותר משנייה וחצי איטי משיא העולם, 400 מטר שנים? תשע-עשר שניות הפרש. כדור ברזל לגברים? משהו כמו שבעה-שמונה מטר (!) מהשיא וכן הלאה וכן הלאה. נכון, יש את אלכס אברבוך, אבל אלכס אברבוך יש רק אחד. כל השאר, או לפחות הרוב המוחלט? שממה ושיממון. זה לא שהחבר'ה לא רוצים ולא משקיעים את כל מה שיש להם, הם בהחלט כן. אבל תכל'ס - מה שיש להם די מביך, אם לנקוט לשון עדינה ביותר.

רוצה לומר: גם כשאנחנו לא כאן, אנחנו מאוד כאן, אן לפחות מאוד מתגעגעים אלינו, וזה מחמם את הלב. בלי קשר ל-6831 מעלות שבחוץ, כן?