מרוטים עצבינו, נתקשה להכחיש זאת. מעולם, מעולם לא חששנו מרפאל נדאל המנוול כפי שאנו חוששים ממנו היום. היום הזה ממש.

קודם כל לאן נעלם ה'אנחנו', ואיך זה הפך פתאום ל'אנו?

ואם כבר 'אנו', מי זה אנו, בעצם?

וול, אנו, או אנחנו, הם כל חברי דירקטוריון כדורסלע שאינם עונים לשם סר ש. הרמלין, שדווקא, אבל דווקא, הוא אוהד את נדאל. להכעיסנו. ברם אולם סר מכובד הינו, לא נציק לו בגין שונותו בהתהלכו בינינו.

במאמר מוסגר אודה ולא אבוש, כי בכל הקשור לספורט העולמי אני מוצא את עצמי, כנשיא מכובד ויו"ר דירקטוריון מוערך לא פחות, כאדם שהולך עם הפייבוריטים משום מה. כשקובי ושאק קרקסו את ה-NBA מצאתי את עצמי רוצה בעוד תואר עבורם ועוד אחד. כולם אמרו שזו לא חוכמה גדול שהלייקרס זוכים, כי שאק הוא בהמה גדולה ופשוט אי-אפשר לעצור אותו. אני, לעומת זאת, נהניתי לראות את בני התמותה מנסים לעמוד בדרכו, נתלים עליו וחובטים בו, בדרך לעוד אליפות. נהניתי לראות אותו מתמודד.

עוד לפני כן, כשנמאסו על אנשים הזכיות הרצופות של מייקל ג'ורדן והבולס והם החלו לקוות לכשלונו, מצאתי את עצמי תומך בו יותר ויותר. נהניתי לראות אותו מתמודד. פותר בעיות. מוצא רעיונות חדשים ומיישם אותם. הייתי בעד הפייבוריט שהולך ומתקשה, וניסיתי לראות את המשחק מתוך הראש שלו. עם כל הקשיים, הבעיות והסבכים שבדרך.

והיום, כבר שנים, בעצם, אני אוהד את רוז'ה-שלנו. בתקווה שהסיפור המופלא שלו על הדשא בכלל ובווימבלדון בפרט, לא יסתיים בידי ספרדי מנוול המתקרא נדאל.

אכן כי כן, היה אומר על כך ודאי ד. דבורין, אין עוד אירוע עולמי שיתפוס אותנו חיים כל כך, להוטים כל כך, ערניים כל כך, כמו המשחק היום בין "שלנו" לבין המנוול. לא פסגת ועידה פוליטית, לא מקבץ מדהים של חתיכות פנויות המסמנות לנו ללכת בעקבותיהן, גם לא משחק מכריע על אליפות בין הסלטיקס ללייקרס. אפילו לא מופע דאנקים של פי.ג'יי טאקר (לאן נעלם האיש, לאן?). שום דבר אינו מדריך את החושים כמו המשחק הזה (16.00, ערוץ הספורט, נו, למה אתם גורמים לי להרגיש כמו איזה יומון שמעדכן את קוראיו?).

כשעולה נדאל המנוול אל המגרש רעד עובר בלב היריבים. שוחחנו גם עם רוז'ה-שלנו, שלא הכחיש כי גם בלבו עובר רטט מוזר של חשש מהול בפאניקה, כשהוא רואה את מי שמכונה השור הספרדי מגיח אל המגרש בריצה קלה. שרירי הינו, פיזי הינו, ונראה כי הוא מסוגל לשחק גם שבע מערכות רצופות אם יתבקש. ואת האיש-שור הזה עלינו לנצח היום. עלינו, ועל רוז'ה-שלנו, שהעולם כולו מצפה לנפילתו. רעש אדמה, לא פחות, זה יהיה, אם אכן ייפול.

בלבנו תפילה כי יעלה רוז'ה-שלנו חד ומדויק מאי-פעם. הדור כהרגלו, חד מבט, ממוקד, עפעפיו מכווצים וכל מעייניו אומרים תואר. תואר ותואר בלבד. שהרי זו לא רק הזכייה השישית ברציפות בווימבלדון שעומדת על הפרק, כזו שתשבור את שיאו של ביורן בורג מהעת החדשה, אלא תהיה זו גם נקמה בספרדי המנוול שקרע לנו את הצורה רק לפני מספר שבועות בגמר הרולאן גארוס. ערום ועריה השפיל אותנו. עד עפר. עד חימר. פיייי קיבינימט, מה שעשה לנו, מה שעשה.

כאב הלב באותם רגעים, עת הילך רוז'ה-שלנו על החימר הצרפתי במבט מובס ומושפל לעיני הקהל העצום ורב שהתכנס באצטדיון. נדמה היה לנו, על אף שאיש מאיתנו אינו אביב לביא, כי "שלנו" ויתר על הקרב כבר אחרי מערכה וחצי, או אפילו פחות. מעולם, חוזר, מעולם לא נראה פדרר חלש כל כך. כל כוחותיו כאילו ניטלו ממנו, משל היה סופרמן שבא במגע עם הרשעים ההם, המניאקים, שעשו ממנו חלוש, קלוש ותלוש.

והיום, היום הזה ממש, נראה כי נדאל אינו מתכוון להיכנע. הוא מאמין בעצמו יותר מבעבר. הוא לא הפסיד כבר שבועות רבים. הוא ברצף בלתי רגיל, המנוול. הוא רוצה ללכת עד הסוף. והוא מפחיד. הוא זכה לא מזמן בטורניר על דשא לראשונה בקריירה שלו. הוא מגיע ברציפות לגמרים של ווימבלדון וכבר מזמן התייצב כשחקן טניס מצוין לכל דבר ולא רק כמלך החימר.

אשכינו ישקשקו היום הזה, היום הזה ממש, עת נדאל יכה בעוז בשמאלית שלו בעוד "שלנו" – פיייי קיבינמט – עלול להסתבך עם הבק-הנד, או שמא הפור-הנד, שלא לדבר על חבטת ההגשה המדויקת מאוד בדרך כלל. נהיה מתוחים לאורך המשחק כולו, שהרי נדאל לא נגמר לעולם וגם מפיגורים הוא חוזר. כבר הוכיח, המנוול, שהוא מסוגל לעשות את הדרך חזרה, לצאת מן הבור ולנצח.

אין, אין שום אירוע עולמי שמעניין אותנו יותר מאשר פדרר-נדאל היום הזה. לא עזיבתו של מוני פנאן, לא המעבר של ניצן חנוכי לנהריה (איזה בק-קורט ישראלי נאה הרכיבו שם) וגם לא הצטרפותו של סאני בצ'ירוביץ' אל רומא על יסמיניה ורפשיה השונים והמגוונים.

ולפיכך, נבקש לא לצלצל למערכת, לא לשלוח הודעות במסנג'ר, לא להטריד את התיבה הנשיאותית וכל זה החל מהשעה 16.00 ועד לאחר תום המשחק (כולל נאומי הסיום של הניצים, קבלת הצ'ק הנכבד עד מאוד והנפת הפרס בידי מי מהם).

בלב נרעד ובגאווה גדולה נעמוד היום על רגלינו ונקרא מלוא גרון:

היידה רוז'ה-שלנו, היידה, היידה, היידה!

אל מורא, אל חשש ואל פחד, אל מול הספרדי המנוול!