היה זה אפרים קישון הגדול, מנוחתו עדן, שפעם התחיל את אחת מרשימותיו בשתי מלים שבעצם תימצתו את הכל. חם לי, הוא כתב, ומיד הכל נהיה ברור ונהיר. הרי כשחם, במיוחד כשכל כך חם, ובנוסף גם כל כך לח, לא רק שאפשר להשתגע אלא בעצם אפשר להשתמש בחום כתירוץ לכל דבר, לרבות רצף לא ממש הגיוני של מחשבות, ההופכות למלים המושלכות מהמקלדת אל ההארד דיסק, ובאמצעות הדואר האלקטרוני מגיעות, לצערכם, גם אליכם.

כן, ככה זה כל שנה בקיץ. אי אפשר לצלוח אותו בלי אייטם מהסוג הזה. אין לי שום כוונה או רצון להתנצל על כך. כשארצה לכתוב בימים אלה משהו קר, שקול, בדוק, מקיף ואולי אפילו מעניין - אקנה כרטיס טיסה ללפלנד, אשב לי בחברת כמה מאות כלבי ים ואריות ים ידידותיים למשתמש, ואתנסח לי בקלילות כאילו הייתי מינימום יו"ר הדירקטוריון או מקסימום מאיר שלו. בינתיים אני כאן, וחם לי. אי לכך, הנה כמה דברים שעברו בראש בסוף השבוע. כל הקורא את הטקסט עד הסוף ומתיימר למצוא בו סדר והיגיון כלשהם עושה זאת על אחריותו בלבד.

זה התחיל באירוע סוף השנה של נסיכה א', שלשם שינוי נערך הפעם במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב. דווקא רעיון נחמד: במקום עוד מסיבה, או עוד מדורה או משהו בנאלי אחר מתכנסים בשבת בבוקר במוזיאון, מבצעים במשך כשעה וחצי פעילות מודרכת נחמדה ביותר, ומסיימים בביקור בפלנטריום. ליוויתי את הנסיכה לאורך כל התחנות, עד לכניסה לפלנטריום. שם עצרתי. שנינו כבר ביקרנו שם בעבר. היא רק פעם אחת ולכן רצתה לחזור על החוויה, אני הרבה יותר ולכן הספיק לי. לכי חמודה, אמרתי לה, אני אחכה לך בחוץ. נכון שצפייה נוספת בתכנית האורקולית יכולה לעזור לגלות מאיזה כוכב הגיעו אלינו אי.טי, אַלְף או וויל ביינום, אבל אני מוותר הפעם.

חיכיתי בחוץ, ולפתע, ללא אזהרה מוקדמת, עבר שם פיני חוזז. וואלה, פיני חוזז! כנראה גם איזשהו צאצא שלו היה באזור לצורך מסיבת יומולדת או משהו. השנים אמנם נתנו את אותותיהן באיש, אבל אין לטעות בו - הוא עדיין אותו פיני חוזז, ובהחלט עדיין אחד מהשחקנים היותר חביבים עליי בכדורסל הישראלי מאז ומעולם.

וזה הזכיר לי שפיני חוזז היה אחד מתריסר המופלאים של גוריציה וטורינו 79'. זאת ועוד, אם זכרוני הרעוע אינו מתעתע בי בשל החום הכבד מילא חוזז תפקיד לא קטן בניצחון הבלתי נשכח ואף בלתי ייאמן על יוגוסלביה באותה אליפות. כולם מדברים על סל הניצחון של מיקי ברקוביץ' באותו משחק, אולי פה ושם מזכירים את העובדה שדקה ומשהו לסיום הוליכו היוגוסלבים 71:76, לפני שישראל קלעה שש נקודות רצופות וניצחה 76:77. אף אחד לא מדבר על זה שאחרי הסל של מיקי נשארו עדיין כמה שניות עד הבאזר, במהלכן פרץ דרגאן קיצ'אנוביץ' הגדול לסל, הגיע למצב נוח יחסית אולם נבלם על ידי - אני כמעט בטוח בכך - אותו פיני חוזז ממש. גיים, סט, מאץ', איזראל. ריספקט, בהחלט ריספקט גדול לחוזז, חשבתי לעצמי.

ואז חשבתי על זה שאותה נבחרת נהדרת לקחה מקום שני באירופה בלי סנטר. פשוט כך, בלי סנטר. לאלופה ברית המועצות היה את טקצ'נקו, לאיטליה את מנגין, ליוגוסלביה את צ'וסיץ', לספרד את רויאן, לכל נבחרת היה איזה מספר חמש טבעי. ישראל? מתחת לסל (נגיד, כי רוב הזמן הם לא ממש היו שם) שיחקו ינאי, סילבר, אריק מנקין ושוקי שוורץ. מביניהם, מנקין היה היחיד שבהגדרה התקרב לדבר האמיתי, אבל להגיד שהוא היה חמש קלאסי? לא ממש. מדליית כסף על טהרת הגארדים והפורוורדים. מוזר.

טוב, כשחושבים על זה, כמו שאני עשיתי באותו רגע, כמה סנטרים אמיתיים ודומיננטיים שיחקו בנבחרת ב-60 השנים האחרונות? עם כל הכבוד לזכריה עופרי ואברהם שניאור של שנות ה-50', לתני כהן מינץ, ללבאן מרסר ולתומר שטיינהאור - מתי לא היינו בנויים בעיקר על גארדים ופורוורדים? מה הסיכוי שגרין, קוז'יקרו ומרקוביץ' ישנו את התמונה בטורניר המוקדמות?

לא יודע, ועוד לפני שהחלטתי אם לדון ביני לבין עצמי בסוגיה, הגיע סנטר אחר וזרק ממוחי את כל השאר - הסנטר-קורט, האיצטדיון המרכזי בווימבלדון, שם יתקיים גמר הגברים בין פדרר לנדאל. הגעתי לגמר הגברים תוך דילוג אלגנטי על זה של הנשים, שהרי ממש לא הטריד אותי מי מבין שתי האחיות האנטיפטיות לבית וויליאמס ניצחה, אבל גם זה לא נמשך זמן רב מדי. נדאל מצוין ומאוד השתפר על דשא, אבל פדרר ינצח, כרגיל. איזה שיעמום. וחוץ מזה חם. חם נורא.

והחום הזכיר לי שהיום החלה הקייטנה של נסיכה א', ועכשיו, חוץ מעומס העבודה, שרק הולך וגדל מאז פרוץ החופש הגדול, צריך גם להתחיל להתארגן על מערך המי-מסיע-אותה-בבוקר-מי-מחזיר-אותה-אחר-הצהרים, וזה עוד לפני שהזכרנו את ענייני ההסעות של נסיכה ב' אל הגן ובחזרה ממנו, ואת שמונת (!) ימי ההולדת המשפחתיים שיצוינו במהלך השבועיים הקרובים. טוב, מספיק, חייבים לנקות את הראש וגם להתקרר בו זמנית. אולי נלך לסרט, או סתם לקניון. באנו בגלל המחיר, נשארנו בגלל המזגן.

shaharhermelin@gmail.com

דבר יו"ר הדירקטוריון: וואלאק, סר ש., אכן כי כן אייטמון נאה כרפאל, ברם אולם דבר אחד מציק לי: שמונה ימי הולדת ביולי? כלום לא שמעו בני ביתך ומשפחתך על הכלל הנודע שהמצאתי, לפיו שני דברים בלבד צריך האדם לדעת: מתי להיוולד ומתי למות. שהרי איננו רוצים להטריח את בני ביתנו בחום הנורא ובלחות הנוראה לא פחות, ודאי שלא לגרום להם להזיע קשות ואנושות. לא בימי שמחתנו ואף לא בימי אבלנו. העבר נא מסר זה בקרב בני שבט הרמלין הפזורים ברחבי הארץ הזו: להבא, נא לבוא לעולם או להיפרד ממנו אך ורק בין אוקטובר למאי. וחלילה וחס לא בין מאי לאוקטובר, כן? דקדק נא בהעברת מסר זה.

תודות ונצורות.