גור שלף התמנה למנהל מכבי ת"א. בינתיים, זה מנהל. אני מאמין שעם הזמן יימצא שם אחר לתפקיד הזה. ברגע ששלף יתעקש שהוא לא הגיע כדי לשמש אבא, אמא ואומנת לשחקנים, והוא אמר את זה כבר מהרגע הראשון בתפקיד, צפו לסוג חדש של הגדרות.

זוכרים את מאמננו הלאומי, שלאף אחד לא היה ברור אם הוא מנכ"ל או ג'נרל מנג'ר או מנהל מקצועי או מנהל טכני או מנהל ספורטיבי, כי כל אחד ראה את זה קצת אחרת?

יפה. נאה.

עכשיו תספרו כמה שבועות ותראו איך הטייטל של שלף מתחלף, או לפחות משתנה חלקית.

למה?

כי שלף לא יושב לנו טוב אסוציאטיבית. לדעתי, גם הוא לא ממש רואה את עצמו בתור מנהל, או כמו שקוראים לו בארצות הניכר: טים מנג'ר. ועוד יותר לדעתי, גם בעיני שמעל'ה מזרחי או דייויד פדרמן הוא לא ממש מנהל קבוצה מהסוג של פנאן. הוא פשוט במערכת, כי על פניו טוב שמישהו צעיר ומעורה שמזוהה עם המערכת יחזור הביתה. בשר מבשרנו, זוכרים?

מה גם ששלף עבד בעונה שעברה כפרשן בטלוויזיה. ומה אמרנו על פרשני כדורסל בטלוויזיה? בדיוק זה: אז הנה, גם שלף קיבל ג'וב בטופ של הכדורסל. וכמו שנאמר בשורה הרצה בכדורסלע-האתר, טוב יעשה שרון דרוקר אם ירים טלפון למנכ"ל (מנהל טכני?) של ערוץ הספורט בלי בושה ויסגור איתו על התפקיד לעונה הבאה. עונה-שתיים אחר כך הוא מחליף בוודאות את בירנבוים. או את מאמננו הלאומי בנבחרת. בדוק.

אם לחזור לענייני שלף הרי שטים מנג'ר, לפחות בגירסה הישראלית, היה מאז ומעולם מין אוהד-עסקן כזה שמקורב לקבוצה או לאיגוד. לפחות בארץ, לא זכור לי טים מנג'ר שהיה שחקן בקנה המידה של גור שלף, אחד ששיחק יותר ממאה פעמים בנבחרת ישראל.

שמלוק מחרובסקי במכבי ת"א, כמובן, ופיקו רוז'ביץ' וידידיה רפפורט בהפועל ת"א, ועמית גל בגליל עליון ואבי הראל וגידי דודי בהפועל ירושלים וזאב ברעם בבני השרון. הבנתם את הכיוון.

גם בנבחרת ישראל האבטיפוס נשמר. עמירם שפירא נשא בתפקיד הרבה שנים. נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, ששמלוק ניהל גם את הנבחרת במקביל לעבודה שלו במכבי ת"א. גם גוני צחר ניהל את הנבחרת לא מעט שנים. ומומו לוצקי עושה את זה כבר עשור, אני מעריך. ולוצקי, אגב, לא נושא בתפקיד הזה בזכות היותו שחקן נבחרת ישראל לשעבר עם עשר וחצי ההופעות שלו בה. הוא הגיע מתוקף תפקידו כרכז הכדורסל במרכז מכבי.

לנהל זה אומר לחיות את חיי הקבוצה ביומיום. תיאומים, ארגונים, קישורים, שיחות, פתרונות לבעיות שצצות, לאנשים שמתרוצצים, לשחקנים שסורחים, לשחקנים שפורחים. זה המון דברים. זה להיות בייביסיטר ואיכשהו, בסופו של דבר, תמיד לעמוד בין חברי ההנהלה הבכירים לבין השחקנים והמאמנים. לחיות קצת מעולמם של אלה וקצת מעולמם של אלה. בסוף אתה יוצא פסיכי. זה מעייף, זה מתיש. זה פקידותי-משהו, אבל לא בין ארבעה קירות אלא ומנורת פלורסנט אלא בשטח. חצי נחמה.

והיות שגור שלף, בניגוד לכל השמות שהוזכרו קודם, היה כדורסלן מוצלח וידוע לאורך שנים, קצת מוזר לראות אותו עומד בקו אחד עם כל אותם אוהדים שרופים או נושאי תפקידים במרכזים השונים ובאיגוד הכדורסל שהפכו למנהלי קבוצות. מוזר לנו. וכאמור, לדעתי מוזר גם לו.

במוקדם או במאוחר הוא ייקרא מפקח, או מנהל טכני. כלומר, מישהו שיש לו גם זיקה להתרחשויות המקצועיות. גם למוני פנאן היתה זיקה כזו במשך הרבה שנים, רק שאף אחד לא ממש הגדיר אותו כאיש מקצוע. כי מה, מוני פנאן בוחר שחקנים או ממליץ על זרים? על סמך מה? מתוקף איזו סמכות או יתרון יחסי שיש לו?

לגור שלף יהיה קל יותר לצאת מהגדרת הטים-מנג'ר שכביכול אינה עושה לו כבוד. פשוט כי הוא גור שלף והרקע שלו ככדורסלן בכיר מדבר. הוא יחתור לתואר של מנהל טכני, מתאם פעילות או משהו כזה, ולו רק שלא ייקרא מנהל קבוצה ודמותו תעמוד בשורה אחת עם האוהדים-לשעבר החביבים האלה סטייל עמית גל.

כבר ברגעיו הראשונים בתפקיד החדש הוא טרח להציג התנערות מתפקודים שאפיינו את מוני: "אם לאחד הזרים לא יהיו מים חמים", הוא אמר, "אני לא אשב מתחת לברז".

צודק. זה שמוני פנאן טרח ודאג והתרוצץ בכל עניין, לא בהכרח אומר שזה מה ששלף יעשה אחד לאחד. אבל זה גם אומר, ששלף רואה בעצמו יותר מאשר סוג של איש משק משודרג בעל נטיות משפחתיות ולב חם. יותר מאשר מישהו שמפעיל חבורת מקורבים ובני משפחה שדואגים לכל החסר לשחקנים, כמו שרבים ראו בפנאן מבחוץ.

לא שאני רואה את זה קורה בעונה הקרובה. לדעתי הצנועה במיוחד, אין שום סיכוי שאפי בירנבוים ייפול כמו עודד קטש. אבל לאורך זמן ואם שלף ישרוד, לא תהיה שום בעיה לגרור אותו עם השנים מתפקיד המנהל ולהפוך אותו לעוזר מאמן, ואחר כך גם למאמן.

מהבחינה הזו, אני די משוכנע ששלף הלך על הקטע של דריסת רגל. מבחינתו, עדיף להיות מנהל מכבי ת"א כרגע מאשר עוזר של עודד קטש בהפועל איך שקוראים לאיחוד הזה. היום הוא מנהל, מחר מפקח, מחרתיים עוזר מאמן ואחר כך מאמן. זה הראש, לדעתי, וכמובן שלא יתקבל אישור לעניין, אפילו לא בחצי פה. בואו נדבר בעוד שלוש שנים. כלומר, אם נחיה עד אז. כי אם נחיה, ובזה אני די בטוח, סביר שגם נראה.

עוד עניין אחד לפני שהולכים הלאה. כבר הרבה זמן ששמעל'ה מזרחי נסוג מעמדת מה שנקרא האיש החזק במכבי ת"א. התקשורת, נפעמת מלהטוטי מלעיל-מלרע-פנים-חמורי-סבר שהוא מציג, עדיין עושה לו את כל הכבוד שבעולם. אפילו להינזף על ידו נחשב סוג של כבוד.

אבל נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שבמסיבת העיתונאים בה הודיע פנאן על פרישתו, היה ברור יותר מתמיד מיהו האיש הדומיננטי ביותר בהנהלה. ולא, לא קוראים לו שמעל'ה, גם לא שמעון.

גם מזרחי וגם פדרמן לא ממש ענו לשאלות שלא רצו לענות להן, אבל בעוד מזרחי התמקד בפן החברי וגרם לעוד דמעה לנצנץ בעיניים של פנאן, פדרמן דיבר לא רק אל הבטן אלא גם בעיקר אל השכל וההיגיון. הוא דיבר בשפה משפחתית אמנם, אבל כזו שכמעט גבלה במונחים עסקיים.
ופתאום היה ברור מי מוביל את המהלכים ומי מובל על ידם.

אם מזרחי היה יכול, הוא היה משנה את החלטתו של פנאן לפרוש על ידי שינוי מאזן הכוחות בהנהלה כשעוד ניתן היה. על ידי הטלת כובד משקלו לזירה, וגם סמכותו, עוצמתו, כבודו, השפעתו. כנראה שהוא לא יכול. וכנראה שהפרישה של החבר הכי טוב שלו במערכת היא אמנם קריטית מבחינתו ("כמו איבר שנקטע מגופו", או משהו דומה שאמר), אבל לא עד כדי כך שיקפל רגליים ויפרוש כמו פנאן.

וואלאק, שיהיו בריאים.