יומני היקר,

קמתי היום מוקדם מהרגיל. ממש מוקדם, עוד לפני שסיימו להגיש את ארוחת הצהריים במלון! משהצצתי במראה, גיליתי שפניי לא כתמול-שלשום. את הארשת הקבועה - השלווה והקפואה של אסקימואי בן 98 שמת בשנתו מחוץ לאיגלו - החליפה הבעה מבוהלת וחורצת פנים, ממש כאילו הייתי האיזראלי פריים מיניסטר השומע על כתב האישום ה-843 נגדו. לקח לי בדיוק שלוש נקודה שתים שניות כדי להבין למה: היום זה יקרה. היום השוויצרי הבן אלף פרות עם פעמונים על הצוואר הולך לשבור לי את השיא ולקחת תואר שישי רצוף בווימבלדון.

מה אומר ומה אגיד יומן יקר שלי? ממך הרי אין לי סודות. מי כמוך יודע מה וכמה עשיתי כדי למנוע את הרגע הזה, כמו שמנע ממני בעצמי ב-1981 ג'ון מקנרו הבן אלף אמריקאיות שמנות, גדושות אלכוהול ועמוסות קוקאין. מה לא ניסיתי? כלומר, את 2003 ו-2004 נתתי לו. למה לא? בכיף, שייהנה גם הוא. עוד מישהו שיזכה פעמיים וייעלם אל תהום השכחה. אבל אחרי הזכייה ב-2005 התחלתי לדאוג, ו-2006 גרמה לי לחררה ים-תיכונית קלה ולהשתנקויות כבדות, או אולי להפך.

2007 כולה, כזכור לך, הוקדשה לניסיונות למנוע מהבן אלף שעוני קוקיה מצווחים להשוות את השיא. אחרי שטקס הוודו שהוביל יאניק נואה נחל כישלון חרוץ, ופדרר לא נקע את הטחול ואת הריאה השמאלית לפני תחילת המשחקים, התגנבתי באישון לילה אל הסנטר קורט, ופיזרתי מסביב למגרש את הרסיסים המיקרוסקופיים שנותרו מאחד ממחבטי העץ של מקנרו אחרי עוד קריאה של הקוון שלא מצאה חן בעיניו. את הקווים עצמם ציפיתי בשומן של דגיגי הרינג מהפיורדים הצפוניים ביותר של נורבגיה, הידועים בכל העולם במזל הרע שהם מביאים לכל הנוגע בהם. דווקא לדייג הנורדי החסון שהבריח אותם ישירות לחדרי במלון לא קרה כלום, כלומר עד לרגע שבו הוא נדרס על מעבר החציה ממול ללובי.

תקוות רבות ונצורות תליתי בשומן ההרינג, אולם כבר שהתיישבתי בתא הכבוד נפלו פניי. לא הרינג ולא מגפי ויקינגים. בטח איזה קוון בן אלף פיש אנד צ'יפסים אכל אותם. במחשבה שנייה, לא אתפלא אם אותו קוון אכל גם את פירורי המחבט של מקנרו. אתה יודע איך זה עם האנגלים האלה בענייני אוכל. בעצם אתה לא יודע, וטוב שכך.

גם החמסה המיוחדת שהעניק לי סטפן אדברג, שקיבל אותה אקספרס מחצרו של הבאבא יורגנסאלי בגטבורג לא עזרה במיל. נישקתי אותה לאורך הטורניר עד שהשפתיים שלי הכחילו, אבל התוצאה נשארה אותה תוצאה: הבן אלף שוקולדים מסריחים ניצח פעם חמישית רצוף והבלעדיות שלי על השיא היתה כמו היכולת של אנדי רודיק לא להרוס את עצמו תוך שתי דקות בכל משחק נתון. כלומר - לא היתה.

השנה, למען האמת, לא רציתי לבוא בכלל, יומן נאמן שלי (בניגוד לאינגה, בריגיטה, סופיה, או שאר ה-629 שהיו בדרך. מי זוכר את השמות שלהן בכלל? כולן בלונדיניות עם עיניים כחולות. מספיק, לא?). מה אני צריך לצפות ממרחק של עשרה מטר איך הבן אלף סירי פונדו הזה מוחק אותי מטבלת השיאנים? אבל באתי, מה יש לי לעשות בחיים חוץ מזה? איזה חיים יש לי בכלל?

הכל הלך כצפוי עד הגמר: הבן אלף אתרי סקי פלצניים הזה לא איבד מערכה. מה מערכה? הבן אדם (?) אפילו לא הזיע. בכל זאת, הלכו והתפתחו אצלי תקוות לנס החופש הגדול, להן היה אחראי רפאל נדאל. ברולאן גארוס הוא קרע את הבן אלף גבינות לא טעימות (אתה אלוף אתה? זבל! שש פעמים ניצחתי שם ואתה מה? גורנישטסון!), וגם על הדשא הוא הלך והשתפר ממשחק למשחק. שניהם הגיעו לגמר בקלות. גם אני הגעתי. גם האולקוס שלי.

אחחח, יומני היקר, אין לתאר מה שעברתי במגרש היום. זה התחיל מזה שבכניסה השומרים החרימו לי את דגל ספרד ואת הצעיף של ריאל מדריד. הם אמרו שזה לא מכובד. ניסיתי להסביר להם שזה נגד הגשם, אבל הם הזכירו לי שאיך שנופלת הטיפה הראשונה אני כבר ספון עמוק בלאונג' של הוי.איי.פי, טוחן עוגות שוקולד ופודינג כאילו אין מחר. אז ויתרתי על הדגל ועל הצעיף. בני אלף אוטובוסים דו קומתיים מפגרים שכמותם.

עליתי לתא הכבוד והתיישבתי עם הבעה הכי קולית בעולם. כאילו מה אכפת לי שמהיום יש סיכוי סביר שאני כבר לא שיאן. הרבה תקוות תליתי בנדאל שבכל זאת יעזור. אני אוהב את נדאל. הוא מזכיר לי את עצמי: שנינו שמאליים (חוץ ממני), שנינו לא מחצינים רגשות (חוץ ממנו), ובעיקר שנינו נראים נהדר בחולצה נטולת שרוולים (בתנאי שאצלי היא מכוסה בשלוש שכבות ביגוד נוספות לפחות).

שתי המערכות הראשונות היו נפלאות מכל הבחינות, לרבות התוצאה הסופית שלהן ניצחון לנדאל, וגם השלישית התחילה לא רע. אבל אז באו הגשם, ועוגות השוקולד עם הפודינג, והניצחון של פדרר בשובר השיוויון (כי פדרר תמיד מנצח בשוברי שוויון הבן אלף זמרי יודל זייפנים הזה), ועוד ניצחון של פדרר בשובר שוויון אחרי שלספרדי האחו שרמוטה כבר היו נקודות אליפות, ושוב גשם, ושוב פודינג ועוגות שוקולד והדרמה שלא רוצה להיגמר.

בשלב מסוים במערכה החמישית, כשהתוצאה היתה 106:106 או משהו כזה, הגיעה הדאגה שלי לשיאים חדשים: מה יהיה אם שוב תהיה הפסקת גשם? כמה עוגות שוקולד ופודינג אני יכול להכניס בערב אחד, ימח שמם? לא עמדתי במתח וטסתי לשירותים. חמש דקות וארבעה וחצי קילו אחר כך חזרתי למגרש, רק כדי לגלות ששוב לא משחקים, בעיקר משום שהמשחק הסתיים. נדאל ניצח. רגע, נדאל ניצח! נדאל!! נדאל!!! יייישששש (או איך שלא אומרים את זה בשבדית)!!!!!

אוי, יומני, איזה אושר צרוף. עונג שמיימי כזה לא זכור לי מאז שהבאתי הביתה את אינגה לפני ששכחתי להעיף בבקהנד את בריגיטה, או להפך. פדרר המובס עמד שם, ניסה להחזיק פאסון כמו קרחון שבדי, אבל יצא נקניק אמיתי ההיידי בת ההרים הזה. לך-לך, בן אלף רכבות שבחיים לא מאחרות במיקרו-שנייה, לך חפש פראייר אחר לשבור לו את השיא. אין, אין על הספרדי החמוד הזה. מת על הילד הזה, אבל שייזהר כן? אם גם הוא מתכוון להתחיל לי כאן רצף ארוך מדי של תארים אני כבר אטפל בו. בן אלף טאפאס שכמוהו.

shaharhermelin@gmail.com