הלב ידבר.

וההיגיון ישתוק.

זה הדיל.

בעולם אידיאלי הפועל חולון לא היתה נפוצה לכל עבר כמו שקורה לה עכשיו. בעולם אידיאלי מאליק דיקסון (זאדאר), טריי סימונס (מכבי ת"א), אריק קמבל (וילרבאן), גוני יזרעאלי (גליל תחתון), עמית תמיר (אשקלון) ואחרים שעוד יבואו (מורן רוט, פי.ג'יי טאקר וכריס ווטסון מנהלים כל מיני משאים ומתנים), היו השחקנים מכנסים אסיפה עם מיקי דורסמן כבר לפני חודש ואומרים לו:

"שמע, עשינו עונה של פעם בחיים. אנחנו מאוד רוצים להישאר. אנחנו אוהבים אותך. היית גדול בשבילנו. היית שם למעננו.

"כל אחד מאיתנו מוכן לשחק כאן גם בעונה הבאה ב-15% פחות ממה שהרוויח. זו ההליכה שלנו לקראתך. כולנו מבינים שאנחנו בתוך חלום. רוצים להמשיך אותו. רוצים לעשות בק-טו-בק. מאמינים בעצמנו. מאמינים בך. קח את זה מכאן ותראה מה אתה יכול לעשות. אנחנו מוכנים לחכות לך עד 15 ביולי, מעל ומעבר ביחס לתאריכים הנהוגים בשוק השחקנים הקיצי. מוכנים להשהות שיחות עם קבוצות אחרות ולתת עדיפות ראשונה לחולון. והכל בזכותך. רק בזכותך".

בעולם אידיאלי גם מיקי דורסמן, על אף שהוא נחרץ מאוד בדרך כלל, היה כל כך נרגש מפנייה קיבוצית כזו של השחקנים שלו, שהיה מסיר את כל האיומים, ונשאר. הוא היה הופך את העולם, מתאמץ, נלחם, נאבק. לא נותן לחלום להתפוגג.

אופס, התעוררתי מהחלום.

אני מנסה לחשוב איך הדברים נראים בעיניים של ילד בן 12, חולוני, שבעונה שעברה היה בכל משחקי הבית של הפועל חולון. או לפחות אלה שאפשר היה להיכנס אליהם. הילד הזה חווה חוויה בלתי רגילה. הוא ראה משהו שקורה בכדורסל הישראלי כל כך מעט פעמים. הוא אהד קבוצה שמתחברת ומתאספת ובעיקר משיגה את המטרה, כמו שקורה רק פעם בהרבה מאוד זמן.

היו לו אלילים, מודלים לחיקוי, גיבורים נערצים. בהפסקות בבית הספר, או סתם ככה בשכונה אחרי הצהריים, הוא נהג להדגים לחברים שלו איך דיקסון עובר שחקן ואיך מורן רוט מוסר ימינה לטריי סימונס שמכניס כדור פנימה לאלטון בראון, שמסתובב, נכנס פנימה ומטביע על הפרצוף של טרנס מוריס!

זה כל כך חשוב.

כשאני הייתי בגילו ושיחקתי כדורסל במכבי פ"ת לא היה לי עם מי להזדהות. גדלתי באגודה שהקבוצה הבוגרת שלה שיחקה בליגה הארצית. פעם הביאו לפ"ת רכז אמריקאי-יהודי. סטיב פרנצ'מן. הוא היה נמוך ומהיר והכניס תנופה עצומה בקבוצה הבוגרת. הסתכלנו עליו בעיניים קרועות לרווחה. וזה היה סטיב פרנצ'מן, כן? שחקן שמעולם לא שמעתם עליו, בקבוצה שמעולם לא יצא לכם לראות.

קחו את זה ותגדילו ותכפילו ותרחיבו, ואולי תבינו איך מרגיש הילד הזה מחולון כשהוא נכנס לאתר כלשהו וקורא שם על אריק קמבל שעזב, וסימונס שעזב ודורסמן ויזרעאלי ודיקסון וכולם.

פיייי קיבינימט.

וזה כל כך חבל.

לא רק בגלל הילדים והאוהדים בחולון, אלא גם כי נבואות הזעם הגשימו את עצמן. אם השורה התחתונה של אלופה-שהיא-לא-מכבי-ת"א מצביעה על התפרקות ממרב הנכסים, אז הבאסה שולטת בעולם. לא, לא העולם האידיאלי שדיברתי עליו קודם, בפתיחה, אלא העולם האמיתי. זה ששחקנים עוזבים מיד כי קבוצה אחרת מציעה להם שכר גדול פי שניים.

איך אמר לי כבוד הרב דרור חג'ג' באותו ראיון רדיופוני ב'רדיו ללא הפסקה' (ולא סתם אני מזכיר את המשפט הזה בכל הזדמנות, הוא פשוט מטלטל בכל פעם מחדש ומערער אמונות ויסודות וחלומות ואגדות שעליהן גדלנו): "אני לא הייתי אז, בעבר, אבל לא נראה לי שחיים זלוטיקמן קיבל אי-פעם הצעה כפולה מקבוצה כלשהי ולא הלך אליה".

אכן כי כן, היה אומר על ד. דבורין, the truth is out there

ודרור חג'ג', אפילו הוא, עלה עליה ואפילו אימץ אותה. ואם שועה עולם כמותו עשה את זה, מה נאמר על שכירי חרב דיקסוניים במהותם, או יזרעאלים למיניהם שחזרו הביתה אל העמק?

שלומות ונצורות בשלב זה.