עת קיץ היא זו בה אנשים מתנהלים בכבדות בין קטעי הצל שעל המדרכות. אני, למשל, נזהר מהשמש כמו מלביאה זועמת שעה שאני מהדס עם תומרינגו סטאר בעגלה בדרכנו לגינה המוצלת מדי יום בצהריים, מרחק כמאה, אולי מאה ושלושים מטרים, מן הלשכה הנשיאותית.
הגינה מוצלת במיוחד הינה, לא נכחיש זאת, ברם אולם הדרך אליה מלאת מוקשים: כתמי שמש עזים וחמים במיוחד מאירים את המדרכות לכל האורך ותומרינגו הלבנבן במיוחד ואני נעים בין הקטעים המוצלים שעל המדרכה, מתחמקים בכל מחיר מהשמש הקופחת.
השמש. אהההה, כבר אמר מישהו 'לעולם בעקבות השמש' וכנראה ידע מה אמר. היא באמת דבר מיוחד. עקרונית, בלעדיה לא היו לנו חיים בכלל. מעשית, היא כל כך קופחת בתקופה זו של השנה עד שכמעט את חיינו היא מקפחת. ועל זה, אני כמעט משוכנע, היה אומר ודאי מאמננו הלאומי לו רק היינו שמים בפיו מיקרופון: בושה, חרפה וכלימה.
אוי, רגע, רגע, לפני שאני שוכח: קבלו קטע היסטרי של מאמננו ששלח לי אלמוני שאינו חפץ בפרסום שמו, אני מניח, ובו מככב מאמננו הלאומי.
אחחחח, געגועים עזים אל האיש. הנה הוא כאן. מומלץ בחום.
בקיצור, כמו שאתם מבינים, יושב לי כאן בצהרי היום ומרגיש שאני כותב טקסטים של אריאל זילבר עוד בימים בהם פרסם כתבים מוזרים במיוחד, שאפיינו כנראה את חייו ביומיום. כל מיני 'הולך בטל' כאלה, 'אני שוכב לי על הגב' ועוד, יו נואו. אליל היה זילבר. אליל-אליל. היה ואיננו עוד, כפי הנראה.
אני מביט ימינה, שמאלה, למעלה ולמטה, ורואה את זה בא. ממש רואה את זה: הנה, הגרלת היורוליג כבר התקיימה ואיתה הגרלת היורוקאפ. המחזוריות הזו אין לה קצה וקצה אין לה. אולי בגלל זה היא מחזורית? ייתכן, שהרי גם את זה לא נוכל להכחיש.
ובמלים אחרות: הנה, תיכף זה קורה. יתפרסם לוח המשחקים של ליגת קזינו/חרטאבונה; ינחת כאן זר של מכבי ת"א שיגיד שאנתוני פארקר המליץ לו לבוא; מכבי ת"א תקיים את מסיבת עיתונאים הקבועה לפתיחת עונה ואפרים יואיל סוף-סוף לומר יותר ממשפט וחצי; נבחרת הקדטים שוב תשחק באיזה טורניר שרק אנשי 'ספסל' החרוצים ידעו לספר לנו היכן הוא מתקיים; הנבחרת הבוגרת תתכנס לפתיחת ההכנות ומאמננו הלאומי יסכים לענות אך ורק על שאלות הקשורות בנבחרת ולשאלות העיתונאים בדבר מכבי ת"א ודעותיו באשר לכל מה שקרה בקיץ, הוא יעדיף שלא לענות בשלב זה וישמור לעצמו את הזכות והמקום לעשות זאת.
אהה, ויחלו משחקי האימון וקבוצות יצאו למחנות אימון בחו"ל (אלה שיש להן כסף) או בארץ (אלה שאין להן).
זאת ועוד וכהנה וכשמה.
ונשאלת השאלה, אם הכל צפוי, הכל ידוע, הכל יקרה והכל יתרחש בלאו הכי בין אם נלווה את ההתרחשויות ובין אם לאו, מדוע אי-אפשר לדלג על כל זה ולגשת, נניח, ישר לחופשה בת חודשיים וחצי בהרי איטליה, שם הירוק וההרים והאוויר הצח מוציאים אותך מדעתך ולא, נניח, עזיבתו של דייויד בלות'נטל והצורך להרביץ כמה מאות מלים על פועלו של איש ודמותו גם יחד.
והתשובה היא כסף. אין מספיק כסף.
בשעה שאני חושב על חודשיים וחצי בהרי איטליה, עם או בלי תומרינגו סטאר ויתרת המשפחה הנשיאותית המכובדת, אני מרגיש קצת כמו בני ברנר, יו"ר עירוני רמת גן.
מה חשבתם, שבני ברנר לא רוצה להביא את מייסיאו באסטון לקבוצה לקראת העונה הבאה? ודאי שהוא רוצה, אבל אין לו כסף.
מה, הוא לא רוצה להנחית כאן את סווטיסלב פשיץ' ולהסיט את רובי בלינקו לעמדת העוזר, מעשה הנהלת מכבי ת"א בכיכובם של רבי פנחס הגרשוני ומאמננו הגולה בזמנו? ודאי שהוא רוצה, אבל אין לו כסף.
ובמחשבה קצת יותר הגיונית וטבעית, מה, בני ברנר לא רצה להשאיר את אורי יצחקי לעוד עונה? ודאי שהוא רוצה, אבל אין לו כסף.
"אין לי כסף אין לי", הלחין פעם אריאל זילבר (באמת שלא תכננתי, סתם נסגר לו מעגל באופן טבעי), אבל המשיך לעשות את מה שהוא יודע יותר טוב מכל דבר אחר. לכתוב ולשיר.
לשיר אני לא כל כך יודע (בלזמזם ולרקוע עם הרגל אני לא רע, לעומת זאת), אבל בלכתוב אני די בסדר. ואם זה המצב, אין אלא להמשיך ולחיות את המחזוריות. כל עוד היא מאפשרת חיי כפכף ומכנס קצר נינוחים בלשכה הנשיאותית – נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שלא אוכל לצאת ממעגל האימים הזה בזמן הקרוב.
רינגו, אתה מוכן? בוא, בוא אשים אותך בעגלה ונרד אל שדה המוקשים. ואחר כך גם אל הקלה גדולה.
פייייי קיבינימט, מי החביא לי שוב את הכפכפים?
