אין בארץ קבוצה שאני אוהד. זה כבר ידוע לבאי כדורסלע-האתר, אני מניח. אהדתי קבוצות, או בואו נגדיר את זה כ'רציתי בהצלחתן' כל עוד גיל 'והתרגיל' סלע שיחק באחת מהן. ברגע שפרש גם המעט הזה נעלם. כילד, אי-אז בימים, אהדתי את מכבי ת"א דרך הטלוויזיה, כי זה כל מה שהכרתי. ולא פעם אהדתי דווקא את היריבות שלה, מווארזה דרך ריאל מדריד ועד יוגופלסטיקה ספליט בזכות שועי עולם כמו בוב מורס, וויין בראבנדר וטוני קוקוץ'.
בעונה שעברה התחברתי רגשית-סוג-של לשתי קבוצות: בני השרון, ששיחקה כדורסל מסקרן ומעניין בעיניי, ועירוני אשקלון מרגע שהצטרף אליה סטיב ברט ג'וניור והפך את העולם למקום שמח יותר. אלה היו שתיים שרציתי בהצלחתן, אבל לא היה קורה לי שום דבר נורא גם אם הפסידו פעם ועוד פעם ועוד פעם. המושג אהדה זר לי והלך לאיבוד כבר לפני למעלה מעשור. פרטים נוספים ומפורטים, אגב, באחד הפרקים ב'מסביב לכדור'.
נכון לרגע זה, כשחודש יולי חוגג בקרוב מחצית, ועל סמך מה שקורה בקבוצות ליגת קזינו (העברות, החתמות, שינויים, יו נואו), עושה רושם שאני עומד לשים את הפוקוס שלי על שלוש קבוצות, מתוכן אמצא ודאי חביבה אחת מועדפת לאורך העונה: מכבי ת"א עם צמד החביבים החדש ג'ייסון וויליאמס וטריי סימונס; עירוני נהריה עם השילוב החדש והמסקרן בעיניי שכולל את לימונד-אוחיון-חנוכי-יעקוסי-ג'ינו. וגם עירוני רמת גן.
הוווווו, עירוני רמת גן.
תושב רמת גן-העיר הנני.
ילדי הקט, שכבר עומד על 1.50 מ' בגיל 9, ומוכר לכם כאן כאיתי סלע הפלאי, משחק באחד מבתי הספר לכדורסל של האגודה.
ברם אולם ואף על פי כן, לא אלה העניינים שמניחים כאמור, נכון לעכשיו, את עירוני רמת גן על מדף הקבוצות שצפויות לעניין אותי יותר מאחרות, אלא דווקא המהלך שקיבץ לשם בבת אחת חמישה שחקנים שהופיעו בעונה שעברה בליגת הלאומית. ואם דורון קרמר נשאר שם, אז זה ששה, כי עונה אחת בליגת קזינו יכולה להוציא את קרמר מהלאומית, אבל לא את הלאומית מהקרמר. מה זה לאומית בכלל? קרמר הציא אותה, בחייכם. לא נראה לי שהיתה ליגה כזו לפני שדורון קרמר הגיע אליה.
אילן ברקוביץ', גארי גנדל, שון דניאל, ג'וש גומז וליאור חכמון, אלה החמישה. מן הסתם (האמת, זה ביטוי שאני שונא לאללה ואין לי מושג למה התפלק לי מבין האצבעות עכשיו), שתי סיבות עיקריות הביאו לצעד הזה: אחת היא נוכחותו בקבוצה של המאמן, רובי בלינקו, שאימן הרבה שנים בליגה השנייה, מחובר אליה כנראה בנימי נפשו ומכיר את הנפשות.
השנייה, מצבה הכספי של עירוני רמת גן שלא מאפשר לה להתחרות בקבוצות אחרות, וגרם בין השאר לשחרורם של הישראלים המובילים שלה בעונה שעברה (ניר כהן, אורי יצחקי ואלישי כדיר).
רמת גן, מועדון עם מסורת והיסטוריה יוצאי דופן, עיר גדולה במרכז הארץ, הפכה להיות בשנים האחרונות קבוצה שנלחמת על מקומה בליגה. קבוצה שהישארות לעונה נוספת בליגת קזינו היא לא משהו ברור מאליו מבחינתה. המהלכים האחרונים שלה הם מהלכי אין ברירה, ולא לחינם הזדעק בני ברנר, היו"ר, על כך שהשחקנים הישראלים דורשים שכר מופקע בעיניו. הוא פשוט לא יכול היה להשאיר אף אחד מהמובילים שלו. מה עם שמוליק ברנר, אגב? הוא גם הולך?
יכול היה האדון בני ברנר לקום ולומר: 'פייייי קיבינימט, לא מעניין אותי לעבוד בתנאים כאלה, אין לי איך להתקדם, אין לי איך להצליח, אני עושה מעשה דורסמן, מעביר את הפיקוד, שלום ולהתראות'.
הוא בחר בדרך השנייה: להמשיך ולהיות אנדרדוג גם בעונה הבאה, ואולי-אולי להצליח כמו בעונה שעברה. זה נחמד, זה אפילו מעורר הערכה, אבל אני מקווה שלאורך זמן זו לא תהיה התנהלות של קבע. כמועדון שגידל כל כך הרבה שחקנים מובילים בכדורסל ישראלי, באמת שכואב הלב לראות איך אחד כמו אלישי כדיר מתעופף ממנו אחרי כמה-זה-היה, שלוש עונות שהוא משחק בבוגרים?
לכן, יהיה מעניין לראות את אם המהלך של הצטיידות בשחקנים זולים יותר מהליגה השנייה יכול להחזיק מים ולשמור את רמת גן בליגה. העניין הוא, שאם זה יקרה רמת גן עוד עלולה להתרגל. החשש הוא, שמי שמתרגל למועט גם מסתפק בו. הכי נוח זה לחשוב איך לשרוד עוד עונה ולנסות לחזור על הטריק שתפס מצוין בעונה הקודמת. הקושי הוא לתפוס את עצמך באמצע החיים ולומר: היי, אני רוצה יותר מזה. מגיע לי יותר מזה. אני רוצה להחזיר את רמת גן לימים הגדולים שלה. אני חייב למצוא מוצא.
כן, אני יודע, זה נשמע כמו הרצאה א. מליניאקית באחת מתוכניות יציע העיתונות, אבל לפעמים אין ברירה, יו נואו.
כדי לבצע את מה שנכתב לפני המאמר המוסגר הזה, צריך תעצומות נפש. צריך ראש שקט ונקי. צריך חזון ואמביציה. צריך שאפתנות והקרבה. צריך לכתת רגליים, לעשות את הבלתי יאומן, לחזר על הפתחים ולהאמין שזה אפשרי כל הדרך.
לברוח אל האופציה הקלה – החתמת שחקנים בחצי מחיר או פחות – זה בדיוק כמו שזה: לברוח אל האופציה הקלה. מתישהו, צריכה לבוא נקודת הזמן שבה דברים מתעוררים ומשתנים. כי לא בכל עונה העסק יעבוד כמו בעונה הקודמת. מתישהו צריכים לחשוב גם איך להצליח, ולא רק איך לחסוך או איך לשרוד.
ואם אני לוקח את זה עוד כמה שנים וצעדים קדימה וחושב גם במונחי זמן רחוקים, אז יש לי עוד משהו לומר, בעצם: אני מקווה שעד שאיתי סלע הפלאי יגדל, ובהנחה שיהיה סוג של אליל, או לפחות שחקן קבוצתי עם ראיית משחק נאה כרפאל וחוכמת משחק, שזה מספק בהחלט, תהיה קבוצה ברמת גן שתוכל להשאיר את שחקני הבית הטובים שלה לחמש ושש עונות בבוגרים, לפני שהיא נאלצת להיפרד מהם.
שלומות ונצורות בשלב זה.
