כשאומרים צרורות הפגזה מדויקים ורצופים, שני שמות קופצים לי. טוב, שלושה בעצם: בוב מורס, כמובן; דייויד בלות'נטל, באותם חודשיים וחצי היסטריים של סוף עונת 2003/04 במכבי ת"א, וג'ו ארלאוקאס שמונה השנים שלו עם טאו ויטוריה וריאל מדריד.

אחח, ג'ו, ג'ו, ג'ו ארלאוקאס. אותו פורוורד עם ידית מדהימה, yet מרביץ אותה גם בריבאונדים, במיוחד בהגנה. כמה רכה היתה הזריקה שלו, כמה ענוגה הזריקה. פעם הגיע עם ריאל מדריד לבולוניה ותפר שם נגד באקלר 63 נקודות (24 מ-28 לשתיים ו-15 מ-18 מהעונשין). גם ביד אליהו הרביץ כמה הצגות נאות כרפאל. ולהבדיל משי דורון, הוא ידע להחביא טוב-טוב את מגן השיניים שלו ולא שיחק איתו בפה לאורך המשחק ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה.

גדולתו באה לידי ביטוי בעיקר בתקופה ההיא, בספרד. לצד פאבלו לאסו בטאו, ולצד ארווידאס סאבוניס ואחר כך גם לאסו שהצטרף - בריאל. מטבע הדברים, איך שאומרים, כל מי שמשחק לצד סאבוניס יוצא נשכר וארלאוקאס לא היה חריג. כשכולם התמקדו בסאבוניס, ארלאוקאס קיבל את הכדורים וקלע אותם מחצי מרחק, או לקח צעד פנימה עם כדרור וקלע גם משם. ריאל של סאבוניס וארלאוקאס הגיעה לשיא ב-1995 כשזכתה בגביע אירופה לאלופות. שנתיים אחר כך בא גם גביע ספורטה. ארלאוקאס היה שם.

מה נגיד, אומרים שהכדורסל שייך לגארדים. לא אז, בכל אופן. לא בקבוצה ההיא. עם זאת, בואו נגיד שהעובדה שגם פאבלו לאסו, גדול מוסרי האסיסטים בספרד בכל הזמנים שיחק איתו בחלק נכבד מהקריירה שלו, ודאי שלא פגעה בנתוניו האישיים. גם לא העובדה שהמאמן באותה עונה גדולה בריאל מדריד היה ז'ליקו אוברדוביץ'. את לאסו, אגב, הוא הגדיר כרכז הגדול ביותר ששיחק איתו, וכשחקן שהיתה לו איתו כימיה יותר מכל אחד אחר לאורך הקריירה.

כנשיא צעיר עדיין ועול בימים, יחסית, ביקשתי מארלאוקאס להצטלם עבור העיתון יחד עם לאסו, כחלק מהקידום למשחק בין מכבי ת"א לריאל מדריד. "אתה בטוח שאתה רוצה גם אותו ושהוא לא יכער לך את התמונה?", חייך וגרר את לאסו איתו תחת זרועו כשהם מחייכים כמו זוג אוהבים.

ארלאוקאס, 2.04 להערכתי (בכל מקום מופיע אחרת, יש להניח) היה בשיא הקריירה שלו בריאל במשך חמש שנים, וקודם לכן העביר שלוש עונות גם בטאו ויטוריה ושנתיים בקאחה די רונדה, שידועה כיום כאוניקאחה מלאגה. אבל כמו רוב האלילים והתותחנים האמיתיים, דרך גם בליגה האיטלקית ושם למעשה, בקאזרטה, התחיל את הקריירה האירופית שלו כבר ב-1987. זה קרה מיד אחרי ששוחרר מסקרמנטו שבחרה בו בדראפט במקום ה-74. הספיק לשחק שם קצת עם אוטיס ת'ורפ, הרולד פרסלי, רג'י ת'יאס, אד פינקני. כאלה.

ממצאים יוצאי דופן אין מהתקופה שלו באיטלי, מלבד העובדה שזכה בגביע האיטלקי בחודשים הספורים שיחק שם והרביץ 10.7 נקודות ו-6.8 ריבאונדים. למעשה, היה שם ממש מעט זמן כזר זמני כזה, שמגיע להחליף מישהו, אבל לא נדלקו עליו: הוא החליף את גיורגי גלושקוב והוחלף בידי טום שפלר, שמות עתיקים עד מאוד ועד בלי די ועד אין קץ. מה שכן, הוא זכה להכיר את וינצ'נזו אספוזיטו שהיה בן 16 והגיע מאוחר יותר ל-NBA.

ארלאוקאס סיפר שזו תקופה מוחמצת בחייו. נמשכה ארבעה חודשים בסך הכל, אבל אלה היו חודשים מאוד לא שמחים מבחינתו למרות ששהה שם עם ארוסתו. זו היתה הפעם הראשונה שלו מחוץ לארצות הברית ומי שלקח אותו תחת חסותו היה אספוזיטו הצעיר, כאילו היה השחקן הכי ותיק בקבוצה. מאז הם חברים ובקשר.

מאוחר יותר, לקראת הסוף, ואחרי שסיים את התקופה הספרדית שהיתה המרכזית בקריירה שלו, הוא מצא את עצמו פתאום בן 33. צ'יק-צ'ק סגר חוזה עם א.א.ק אתונה ואחר כך שיחק חצי עונה באריס סלוניקי. שם הוא החליף את דארנל רובינסון, ההוא ששיחק פעם בהרצליה. מקורות ביוון מוסרים, שהוא היה מצוין בתקופה ההיא ואז גם עשה מה שהוא מגדיר עד היום כאחד המהלכים החכמים בחייו: אימוץ ילד אתיופי. חוץ מזה, הוא גם לקח אליו קרוב את דימוס דיקודיס ולימד אותו כמה טריקים מהארסנל הפרטי. בגדול, הוא לא אהב את הכדורסל ביוון. תשאלו אותו והוא לא יכחיש זאת.

למה פרש? זאת לא נדע, אולי היה זה רק חלום, אולי רק אגדה, אבל דומה שג'ו ארלאוקאס המופתי פשוט התעייף. הזדקן קצת. אחרי אריס הוא כבר היה בן 35. די, מספיק. סביר להניח שנשבר לו הזובון ודי. פרש.

והנה סקופון היסטרי: ככה בדיוק אני אוהב אותם; זרים של יוון, איטליה וספרד לאורך הקריירה. כמו ארלאוקאס.

לימים נפוצו כל מיני סיפורים על כך שהוא חצי ליטאי או משהו. לא נכחיש זאת, גם לא נאשר. נדמה כי אחד מהוריו הוא בעל שורשים ליטאיים, כנראה האבא, יען כי עם שם כזה קשה לטעות. ברם אולם נולד ברוצ'סטר, ניו יורק, ארצות הברית, כג'ו ג'וזף לכל דבר. ועל זה נוסף הארלאוקאס, אוקיי.

עוד כמה קטנות לפני סיום: אהב מאוד את ראמון ריבאס, שסידר לו חסימות בטאו שהשומרים לא היו יכולים לצאת מהן, ופעם אמר לו: "אתה כאן כדי לקלוע נקודות, אני כאן כדי לעזור לך. תזרוק כמה שצריך, העיקר שננצח".

בשנותיו הראשונות בספרד הוא הרגיש כלפי ריאל מדריד יחס של אויב ויריב מר. היה לו רצון גדול לנצח אותה עם קאחה רונדה ועם טאו את ריאל, אבל בכל פעם הרגיש גם תחושה אחרת. הרגיש שהוא מת לשחק עבורם. וכשזה קרה, ארלאוקאס חש והתנהל כאילו הוא משחק ב-NBA. ריאל היתה NBA מבחינתו. לפני שהצטרף אליה ב-1993 היו לו הצעות מה-NBA, ממילאנו, מברצלונה, מבולוניה, מרומא, אבל הוא בחר במדריד.

סאבוניס הוא כמובן השחקן הטוב ביותר איתו שיחק, והוא לא ישכח לעולם את איסמעיל סאנטוס מריאל, שעשה כל מה שצריך כדי לנצח והיה חברו לחדר במשך ארבע עונות. "סאנטוס היה שחקן שקלע בנוער 25, לפעמים 30 ואפילו 40 נקודות, אבל הקריב את המשחק ההתקפי שלו לבקשת המאמנים להפוך לשחקן הגנתי שישלים אותנו כי היו מספיק מוציאים לפועל בהתקפה", אמר ארלאוקאס באחת ההזדמנויות.

בפעם האחרונה ששמעתי עליו הוא היה פרשן כדורסל ובייסבול בסאות' קרולינה. מגדולי התותחנים היה. נכבדו על כך. ומרגע הצטרפותו לחיל התותחנים נזכה, בעצם, בכך שבכל יום הולדת שלו מעתה והלאה יתנוסס שמו וירצד למעלה משמאל. ונרימה כוסית לחייו.