הכדורסל הוא לא רק אהבה גדולה ועתיקת יומין, ולא רק משהו שבמשך שנים מילא כל דקה פנויה (וגם הרבה דקות לא פנויות) מזמני. הוא הרבה מעבר לזה, במיוחד בימים שכאלה. כי בימים שכאלה - שאיך נאמר בעדינות? מצב הרוח הלאומי לא בשיאו, והכותרות באמצעי התקשורת לא מצטיינות בהעלאת חיוך על הפנים - הכדורסל הוא גם סוג של מפלט לכמה רגעים או שעות.

אני לא מדבר דווקא על מה שקורה בקבוצה זו או אחרת מבחינת ההחתמות והעזיבות, וגם לא על טורניר ההזדמנות האחרונה ביוון, שהשלב המוקדם שלו היה מרתק כמו אליפות צפון-מזרח הים התיכון בדומינו-שדה לסוסים. אני מדבר על זה שהכדורסל מאפשר למחשבות להתנתק לגמרי, ולנדוד קצת למקומות אחרים, בהם ניתן להגות ולהגג על דברים הרחוקים מהמציאות ומההיגיון משל היו גביע המדינה שלנו, לפחות עד שיוכח אחרת.

הנה דוגמה מאתמול. באחת הפינות בבית נתקלתי במוסף הספורט שפרסם העיתון של המדינה לפני כמה ימים, ובו כתבה גדולה על נבחרת ארצות הברית, שתגיע לבייג'ין כדי להשיב הגמוניה ליושנה. כמקובל וכראוי, צורף לכתבה צילום מעודכן של חברי הנבחרת, לבושים במדיה הרשמיים.

הכל טוב ויפה, והכתבה עצמה על הכיפאק, אבל כמו שקורה אצלי לא מעט (ואף יותר מדי) פעמים, לא יכולתי שלא להיתפס על משהו אחר לגמרי, שולי וזניח. כמו אצל כל נבחרת אמריקאית בהיסטוריה - עקב תקנות פיב"א, המחייבות שחקנים בטורנירים רשמיים ללבוש אך ורק את המספרים שבין 4 ל-15, ישחקו הרוב המוחלט של שחקני ארה"ב בבייג'ין עם מספרים שונים מאלה אותם הם לובשים על בסיס קבוע.

ככה זה. אם ראיתי נכון ואם אני זוכר נכון (נסיכה ב' כבר הספיקה להפוך את המוסף לקונפטי כך שקשה לאמת את הדברים מעבר לכל ספק), רק ג'ייסון קיד (5) וכרמלו אנתוני (15) נשארו בשלהם. דוויין ווייד ילבש 9 במקום ה-3 הקבוע, קובי בראיינט 10 במקום 24, לברון ג'יימס 6 במקום 23 וכן הלאה. אפילו כריס בוש, שבאופן קבוע לובש 4, ויתר עליו לטובת קרלוס בוזר והלך הפעם על 12.

וזה הוביל אותי לחשוב על מספרי גופיות באופן כללי. יכול להיות מעניין, לפחות לעניות דעתי הלא קובעת, לשבת עם שחקנים גדולים ולשמוע מדוע הם בחרו במספר זה ולא אחר. בסדר, אז לברון סיפר אלף פעם על ההערצה לג'ורדן, מה שהוביל אותו לאמץ לעצמו את מספר 23, אבל מה עם כל השאר? מי שימשו להם כהשראה, אם בכלל? האם מסתתר לו סיפור אחר מאחורי העובדה שהם לבשו, נאמר, 35 ולא 20? 7 ולא 18? האם זה המספר היחיד שנותר פנוי בסביבה כשהם הגיעו? האם מדובר בגימטריה? לך תדע.

ואז, כהמשך לתהליך נדידת המחשבות, החלטתי לבדוק מה היה קורה לו נערך טורניר בין מספרי עבר ב-NBA - כל אותם ענקים שפרשו, ואיתם יצא לפנסיה גם המספר שלהם, מבחינת אותה קבוצה כמובן. בשביל הגיוון, לא נעשה זאת בין קבוצות (כי מה יעשו, למשל, שני השחקנים היחידים שכיבדה ניו אורלינס מול ה-21 שזכו לכבוד זהה מטעם בוסטון?) אלא בין עשרות. אי לכך ובהתאם זאת, הקבוצה הראשונה תורכב משחקנים שלבשו מ-0 עד 10, השנייה מאלה שלבשו 11 עד 20 וכן הלאה. כבר ממבט ראשון, ברור שיתגבשו לנו כאן יופי של קבוצות, ואף הרבה יותר מכך. עובדה.

למה? כי בקבוצה הראשונה ישחקו, בין השאר, רוברט פאריש (00), אוסקר "ביג או" רוברטסון (1), אלכס אינגליש ומיץ' ריצ'מונד (2), דניס ג'ונסון ודראז'ן פטרוביץ' (3), ג'ו דומארס (4), ד"ר ג'יי וביל ראסל (6), "פיסטול" פיט מארביץ' וקווין ג'ונסון (7), בוב פטיט ודן מארלי (9), וולט פרייז'ר, ג'ו ג'ו ווייט ומוריס צ'יקס (10).

מרשים, אה? אבל מה נראה לכם, שהעשירייה הבאה פראיירית? קבלו את אלווין הייז ואייזיה תומאס (11), ג'ון סטוקטון (12), ווילט צ'מברליין (13), בוב קוזי (14), ארל "דה פרל" מונרו והאל גריר (15), בוב לניר (16), ג'ון האבליצ'ק (17), דייב קאוונס (18), וויליס ריד ודון נלסון (19).

נקסט. ה"עשרים ומשהו" ישלחו את דומיניק ווילקינס (21), אלג'ין ביילור, דייב דה-בושר וקלייד דרקסלר (22), מייקל ג'ורדן וקלווין מרפי (23), מוזס מאלון, ריק בארי ובובי ג'ונס (24), גייל גודריץ' וקיי.סי ג'ונס (25).

ואחריהם יבואו רג'י מילר (31), מג'יק ג'ונסון, ביל וולטון וקווין מקהייל (32), קארים עבדול ג'באר, לארי בירד, סקוטי פיפן ופטריק יואינג (33), צ'ארלס בארקלי וחכים אולג'וואן (34), דרל גריפית' (35) וביל ליימביר (40).

וגם ווס אנסלד (41) יהיה שם, ואיתו ג'יימס וורת'י וקוני הוקינס (42), בראד דוהרטי וג'ק סיקמה (43), ג'רי ווסט, ג'ורג' גרווין ופול ווסטפאל (44), דייויד רובינסון (50) ואפילו באק וויליאמס (52) ומארק איטון (53) יצטרפו, כי מועדון ה-50+ באמת מצומצם.

נו, אני שואל אתכם: איפה המשחקים בין הקבוצות האלו ואיפה הטורניר האולימפי, שלא לדבר על הקדם-אולימפי. הלוואי והיה ניתן להעמיד את העניין במבחן, אבל מכיוון שלא, גם כמה הדקות של בריחה מהמציאות שהן מאפשרות הן בסדר גמור מבחינתי.

shaharhermelin@gmail.com