היום, היום הזה ממש, אני מאוד רוצה שדירק נוביצקי יעלה עם גרמניה לאולימפיאדה. זאת אומרת, מגרמניה פחות אכפת לי. אבל היות שנוביצקי הוא חלק ממנה, אם לא רוב-רובה, אז כן, אני גם בעד גרמניה. מה יש לי עם פורטו-ריקו, מה יש לי? כלום.

עם נוביצקי יש לי.

שמעתי עליו, כמו כולם, אי-שם לפני עשור כשהגיע ל-NBA ובעצם אפילו קצת לפני כן כשהתגלה בליגה השנייה בגרמניה והבטיחו לנו משהו מיוחד. אבל נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שהפעם הראשונה בו ראיתי אותו מול העיניים היתה באליפות אירופה בטורקיה 2001.

באליפות ההיא נוביצקי לקח את גרמניה עד לחצי הגמר, עם 28.7 נקודות ו-9.1 ריבאונדים למשחק. שם, בחצי, גרמניה הפסידה למארחת בנקודה אחרי הארכה. שניות לסיום סחט קאיה פקר עבירת תוקף מנוביצקי שיצא בחמש עבירות והידו טורקוגלו, שבעצמו כבר היה שחקן NBA, קלע את סל הניצחון.

ופתאום אני חושב: פיייייי, המון שנים שטורקוגלו שחקן NBA. אמנם יש לו את זה, כן? אבל מיהו בכלל, לא אוהב אותו.

נוביצקי קנה אותי באליפות ההיא. הוא עשה דברים שלא ראיתי אף פעם מאף שחקן במידות ובממדים שלו. אי-אפשר היה לבוא אליו בטענות לגבי אנוכיות, או סוליסטיות, כל עוד אחוזי הקליעה שלו היו מצוינים: 57% לשתיים ו-43% לשלוש באליפות ההיא. ובכל סגנונות הזריקה, פייד-אוויי, שמייד-אוויי, כניסה לסל, צ'אקות לשלוש, כל מה שאפשר.

לאורך רוב השנים עם נוביצקי בתוכה, גרמניה היא נבחרת של סקור נמוך. נותנים לו את הכדור, הוא עומד, מטעה, מטעה שוב עם תנועות הסוס הצוהל שלו, הרגל שחופרת ברצפה והרעמה על הראש, ואז או שהוא עולה לקליעה על שחקן, או מוריד כדור ונכנס פנימה. לפעמים, כדי לגוון, הוא מוצא מישהו פנוי.

אין עוד נבחרת כזו. התלות בנוביצקי כל כך גדולה, עד שישנם שחקנים בגרמניה שחוששים לזרוק לסל. לא כי אסור, פשוט כי איבדו ביטחון או כי נראה להם נכון יותר שנוביצקי יזרוק. עם השנים למדו שחקנים כמו אוקולאג'ה או רולר שאין ברירה, לא יכול להיות ששחקן אחד ייקח את כל הזריקות לסל. שום טוב לא ייצא מזה. אז הוא זורק רק שליש מהכדורים, נניח.

עברו הרבה שנים ולא הרבה השתנה. גם עכשיו הוא מוביל את טורניר הזדמנות האחרונה לאולימפיאדה עם 25 נקודות למשחק, 8 ריבאונדים ו-2.5 אסיסטים. האחוזים כמעט זהים: 57 לשתיים, 42 לשלוש ובעונשין הוא אפילו השתפר מאוד לעומת אותה אליפות בטורקיה: אז זה היה 71%, הפעם 92%.

כשהוא בחוץ לנוח שתי דקות או שלוש, קורה אחד משניים: או שגרמניה מאבדת את הראש, או שהיא מפתחת התקפות יפות ומחברת יותר משתי מסירות בהתקפה. ואז גם עולה השאלה, מה היה קורה אם נוביצקי היה משחק כחלק מהנבחרת. התשובה היא, שזה יכול היה להיות נחמד. אולי לרבע. אולי למחצית. אולי.

זה פשוט לא הסגנון, לא של הנבחרת ולא של השחקן. יש לו אמנם את הערבים האלה שבהם הוא עומד ומשליך לסל וכלום לא נכנס, אבל עד סוף הערב הוא יתקן הכל ובדרך כלל גם ינצח את רוב המשחקים עבור הגרמנים, לפחות אלה שסביר שגרמניה תנצח כשהוא איתה.

הבדלי הכישרון בינו לבין שאר השחקנים בנבחרת הגרמנית פשוט גדולים מכדי לא לנצל אותו עד תום. נכון שלפעמים זה נראה מוגזם לגמרי במבט מהצד, ועם השנים קצת איבדתי אהדה לגביו סביב העניין הזה, אבל בסופו של דבר הוא מוסר יותר מבעבר, אני חושב, ובדרך כלל גם משיג את מה שצריך להשיג. עד גבול מסוים. זה הרי הולך ונעשה קשה יותר ויותר אחרי עוד עונה צפופה ב-NBA ועוד קיץ בלי מנוחה.

לדעתי, זה הסוף. האיש כבר בן 30. בנבחרות לאומיות, 30 זה סוף. יש מעט מאוד שחקנים מעל הגיל הזה בנבחרות. הוא משחק בנבחרת גרמניה בערך 12 שנים ברציפות. אולי החמיץ איזה טורניר אחד בדרך. לא פשוט לסחוב. גם ההגנות כבר למדו אותו, מקשות עליו, נכנסות לו לחיים עם שומרים נמוכים, גבוהים, שניים ביחד, שלושה ביחד. כמה אפשר?

אני רק מבקש סוף צודק לסיפור הזה, שזה אומר, בעיקרון, ניצחון על פורטו-ריקו ועלייה לאולימפיאדה דרך המקום השלישי.

חוץ מזה, הבטחנו זה לזה ברגע של חולשה, שאם זה ייגמר – נגמור את זה יפה.

היידה נוביצקי, היידה, היידה, היידה!

קסם אחרון וזהו.