"לאמריקאים יש שחקנים נהדרים, אבל הם צעירים ולא שיחקו הרבה ביחד במדים הלאומיים. תוסיפו לזה חוקים חדשים שהם צריכים להתרגל אליהם וזה כבר משחק שונה לגמרי". הדובר: מאנו ג'ינובילי, כמה שניות אחרי שהוביל עם 29 נקודות את נבחרת ארגנטינה לניצחון סנסציוני על נבחרת ארה"ב בחצי הגמר באתונה 2004.

שנתיים מאוחר יותר, תיאו פאפאלוקאס חוזר על הדברים של ג'ינובילי כמעט מילה במילה ובמעמד די דומה – כמה שניות אחרי שהוביל עם 12 אסיסטים את נבחרת יוון לניצחון על ארה"ב בחצי גמר אליפות העולם ביפן 2006: "זה קשה לקבוצה כזו להתרגל בתוך חודש לחוקים חדשים. כל השחקנים האלה הם כוכבים גדולים, אבל בקבוצה חייבים לעשות הרבה דברים קטנים. זה ההבדל בינינו לבינם: אצלנו כל אחד ידע מה הוא צריך לעשות, אצלם לא". פאפאלוקאס, בניגוד לג'ינובילי שמקבל את המשכורת שלו מהאמריקאים, לא היסס גם לתקוע קטנה: "אני חושב שהוכחנו לכולם שאולי אנחנו לא אתלטים כמוהם, אבל אנחנו יודעים לשחק את המשחק. אנחנו חכמים". אאוץ'. היווני כנראה למד את הקטנות בסגנון הזה מאטורה מסינה, שחקק בפנתיאון הציטוטים של הכדורסל הישראלי את המשפט הידוע "הכרחנו אותם לחשוב" אחרי משחק מול מכבי ת"א.

כל מי שחזה בפארסה הגדולה של נבחרת ארה"ב באולימפיאדה הקודמת באתונה יכול היה למנות בלי בעיה את נקודות התורפה של האמריקאים, שנוצלו היטב על-ידי פורטו-ריקו, ליטא וארגנטינה שניצחו אותם: הגנה מדולדלת שמתעצלת לצאת לקלעים, התקפה מסורבלת שנתקעת פעם אחר פעם (כי ב-NBA רגילים לבידודים) וחוסר תיאום כללי בין השחקנים, בהגנה ובהתקפה.

הנקודה האחרונה היא קריטית במיוחד. "הם פשוט היו קבוצה יותר טובה מאיתנו", סיכם אלן אייברסון המאוכזב אחרי ההפסד בחצי הגמר לארגנטינה, נבחרת שבדומה ליוון או ספרד, חבריה גדלו ביחד והתמסרו אחד עם השני באותה קבוצת קט-סל. אצל היריבות של ארה"ב כולם מכירים את כולם, וכמו שאמר פאפאלוקאס, כל שחקן יודע בדיוק את התפקיד שלו ומה הוא צריך לעשות על המגרש. בארה"ב, לעומת זאת, התרגלו לשלוח לטורנירים נבחרות אינסטנט: ערבבו סופרסטארים מלוא החופן, נתנו להם חודש לזרוק אלי-אופים אחד לשני באימונים ובסוף קיבלו מדליה מוזהבת. בשנים הראשונות זה עבד טוב, אבל ככל שעבר הזמן שאר העולם צמצם פערים, ותופעות הלוואי של הבעייתיות שעומדת מאחורי בניית הסגל האמריקאי החלו לתת אותותיהן. ב-2004, כאמור, זה כבר גבה אובדן של מדליית זהב אולימפית. "אנחנו צריכים להיזהר מאוד כשאנחנו בוחרים את השחקנים לנבחרת", אמר לארי בראון עוד במהלך הטורניר באתונה. "למצוא שחקנים משלימים זו הדרך לבנות קבוצה, אבל זה לא הדרך בה אנחנו בונים את הקבוצות הללו".

בראון, שיודע דבר או שניים על בניית קבוצות (ובואו נשכח לו לרגע את הניסיון האחרון והכושל עם הניקס), צודק במאה אחוז. לקחת 12 שחקנים שבקבוצות שלהם הם האופציה ההתקפית מספר אחת ולשים את כולם בנבחרת אחת זו בעיה. כולם רוצים לשחק, כולם רוצים לבלוט וכמובן שגם האגו משחק תפקיד לא קטן. כשבראון החליט לקצר את הרוטציה במהלך המשחקים באתונה זה גרם להתמרמרות לא קטנה אצל מספר שחקנים (ביניהם הטריו לברון-אנתוני-ווייד פלוס אמרה סטודמאייר), ובטורניר כל-כך אינטנסיבי שנערך בפרק זמן כה קצר אווירה שלילית שכזו בחדר ההלבשה יכולה למוטט לחלוטין את כל העסק – כפי שאכן קרה. "בקבוצות אחרות שחקנים מקבלים את זה הרבה יותר טוב מאשר שחקנים בקבוצה שלנו", הגיב בראון במרירות לאחר שנשאל על קיצור הרוטציה שקיצרה לו כמה שנים טובות מהחיים.

דווקא לקראת אליפות העולם ביפן ב-2006 בארה"ב הפיקו את הלקחים וניסו לעשות דברים כמו שצריך. בשביל לבנות את הנבחרת לקחו את האקס ג'נרל-מנג'ר המצליח של פיניקס, ג'רי קולאנג'לו, מי שזכה בעבר 4 פעמים בתואר המנג'ר המצטיין של השנה. "החזון שלי הוא להחזיר לנבחרת האמריקאית את המעמד המרכזי בכדורסל העולמי ואת הסטאטוס ממנו נהנינו בעבר" הכריז קולאנג'לו עם כניסתו לתפקיד ב-2005, ומיד ניגש לעבוד. המאמן החדש שנבחר היה מייק ששבסקי, המאמן המעוטר של מכללת דיוק ומי שהיה עוזר מאמן בדרים-טים המקורית ב-1992.

אחת התקנות שמיהר קולאנג'לו לחוקק היא התחייבות של שחקן לשחק שלוש שנים לפחות במדי הנבחרת, וזאת כדי לייצב את הסגל, שבמהלך התקופה הזו יוכל להתגבש וליצור כימיה אמיתית. קו המחשבה שהנחה אותו לבחירת השחקנים לנבחרת היה שונה מבעבר – קולאנג'לו העדיף שלא להעמיס על הסגל 12 סופרסטארים (שמגיעים בדרך-כלל בחבילה אחת עם 12 אגואים של סופרסטארים), וצירף גם מספר שחקנים משלימים. הסגל של ארה"ב לאליפות העולם ביפן 2006 כלל גם שמות כשיין באטייה וקירק היינריך, שמעולם לא נבחרו אפילו לאולסטאר. בסופו של דבר האמריקאים אמנם הפסידו בחצי הגמר ליוון, ששחקניה התעלו ושברו את הנבחרת של ששבסקי עם משחק של 62 אחוז מהשדה, אבל בארה"ב מאמינים שזו הייתה תקלה חד-פעמית שלא תחזור בבייג'ינג.

בנבחרת בחרו לראות דווקא את הצד החיובי: האווירה הטובה שהייתה בין השחקנים בטורניר ביפן, בניגוד לפיאסקו באתונה. "אמרתי לחבר'ה שהיו איתי בנבחרת לאתונה – כרמלו, לברון ו-ווייד – שהפעם זה יהיה אחרת", סיפר קרלוס בוזר לתקשורת לפני מספר שבועות כשנשאל על השינוי באווירה בחדר ההלבשה של הנבחרת הנוכחית. "אנחנו יותר מוכנים, נלהבים וצנועים ויש לנו יותר כבוד ליריבות. כולם כאן באותו ראש וזה משהו שהיה קצת חסר באתונה".

שיעור בדעת קהל

מלבד רעידת האדמה על המגרש באתונה – בפעם הראשונה מאז התחילה לשלוח מקצוענים לאולימפיאדות ארה"ב הפסידה בכלל ואת הזהב בפרט – התרחשה נקודת מפנה נוספת מחוצה לו. ככל שנקפו הימים במהלך הטורניר האולימפי, הורגש יותר ויותר השינוי הדראסטי ביחס של היריבות והקהל לנבחרת האמריקאית, שאיבדה לחלוטין כל שביב זוהר ויראה שעוד נשאר מהחבורה המופלאה של 1992. אם בברצלונה היריבות בעיקר התרכזו בלבקש חתימות מג'ורדן וצילומים משותפים עם מג'יק ובירד, הרי שב-2004 העסק כבר היה שונה לחלוטין. פתאום באו נבחרות כגון יוון, ספרד וארגנטינה, שמלבד העובדה שהן ממש לא חששו מהמפגש מול האמריקאים, הן גם האמינו שהן יכולות לנצח אותם. יותר מזה: נבחרות באו עם אקסטרה מוטיווציה להשפיל את האמריקאים השחצנים. "אחת הסיבות שכולם פתאום לא אוהבים אותם זה בגלל התדמית שהם משקפים והצורה בה הם מתנהגים", אמר פאו גאסול אחרי משחק ההפסד המותח של ספרד מול ארה"ב באתונה. "כולם רוצים שהם יעופו מהטורניר, ואני מדבר גם על יריבות וגם על אוהדים".

גאסול לא סתם כלל את האוהדים באווירת האנטי-דרים-טים שתיאר. נבחרת ארה"ב זכתה לשריקות בוז צורמות במיוחד לאורך לא מעט רגעים במהלך הטורניר באתונה, כשהשיא היה בסיום המשחק נגד ספרד, אז צרחו אחד על השני המאמנים, לארי בראון ומריו פסקוורה, אחרי שבראון לקח פסק-זמן משפיל שניות לסיום כשהמשחק כבר היה גמור. "היה לי כבוד גדול ללארי בראון לפני המשחק", אמר פסקוורה הזועם במסיבת העיתונאים לאחר המשחק, "עם דגש על היה". איפה בראון ואיפה הימים של צ'אק דיילי, המאמן של הדרים-טים המקורית, שלא לקח אפילו פסק-זמן אחד בכל הטורניר.

המחזה של בראון המנוסה והשקול בדרך-כלל משתולל כמו מטורף רק הוסיף לתדמית השלילית של האמריקאים בעיני הציבור הרחב, תדמית של "לנו מגיע הכול כי אנחנו יותר טובים". אם מוסיפים לזה את התדמית הסטריאוטיפית של השחקנים ב-NBA (צחע"מ - צעירים חמדנים עשירים ומפונקים) ואת העובדה שלמולטימיליונרים מאמריקה לא היה נאה לשהות בכפר האולימפי עם שאר ספורטאי העולם והם (על כל טפם, פמלייתם וכל אשר להם) שהו בספינת הפאר "קווין מרי 2" – מבינים מאיפה הגיע הבוז.

כמו במישור המקצועי, נראה כי גם במחלקת יחסי הציבור בארה"ב למדו את הלקח ומתכננים שינויים. "האולימפיאדה הקרובה זו הזדמנות לגאולה. אין ספק שאתונה הייתה מכה בשבילנו", התוודה דוויין ווייד, שהיה שותף גם לכישלון באתונה וגם לאכזבה ביפן לפני שנתיים. "אין ספק שאנחנו מעריכים ומכבדים יותר את השחקנים הבינלאומיים". הווו, שלום לך מר ווייד. בוקר טוב.

אבל לא רק ווייד: גם המאמן מייק ששבסקי השתפך על הרספקט ליריבות שקיים כעת בנבחרתו. "אם יש משהו שלשחקנים שלי יש עכשיו זה הרבה מאוד כבוד ליריבות" אמר קואץ' K לאחר אימון הבכורה של הנבחרת לקראת בייג'ינג. "גם אני למדתי וגם הם למדו להעריך את היופי של המשחק והכישרון הבינלאומי. הסגל הנוכחי שלנו נבחר באופן ספציפי כדי להתמודד עם המשחק הבינלאומי, וזה מראה על הרבה כבוד ליריבות". אחחח. רק שלא נשמין מנחת, כן?

אז האם תהליך החזרה בתשובה של נבחרת ארה"ב יספיק לה למדליה מהסוג המוזהב בבייג'ינג? עדיין לא בטוח, אבל אין ספק שהכיוון הוא נכון. וגם העובדה שיש להם את קובי בראיינט בסגל לא יכולה להזיק.

איך זה נראה עד עכשיו

עד עכשיו זה נראה ממש טוב, נתקשה להכחיש. על-פי משחקי המבחן עד כה נגד קנדה, טורקיה, ליטא ורוסיה, יש לי מספר מסקנות: דוויין ווייד חוזר לעצמו לגמרי מהפציעות בשנתיים האחרונות; לברון ג'יימס הוא שחקן כדורסל מפחיד (טלפז: "הוא היה בתיכון גם קווטרבק בפוטבול, לא?" – שלח: "הוא היה קבוצה שלמה"); קובי בראיינט לפעמים מבלף בהגנה אבל רק הנוכחות שלו נראית כמחזקת את הביטחון של השאר; כרמלו אנתוני נשאר שחקן מעצבן גם במדים הלאומיים; דרון וויליאמס וכריס פול הם תותחים בני תותחים; הקבוצה הזו יכולה לעשות נקודות מתי שהיא רוצה, לפעמים נדמה שהיא יכולה לחטוף כדור מתי שהיא רוצה, והחדשות המממש גרועות מבחינת היריבות – הנבחרת הזו ממש רוצה את זה, ואם היא גם תוכל לרמוס אותן בדרך אז מה טוב מבחינתה.

וכמה נקודות מהמשחק האחרון מול רוסיה: קירילנקו בחר בגישה שונה מזו של הידו טורקוגלו, שלא השתתף במשחק של טורקיה מול האמריקאים ורק צולם מדי פעם כשהוא זחוח למדי על הספסל של נבחרתו אחרי כל דאנק של ארה"ב. הרוסי בא להילחם, התעצבן כשלא קיבל שריקות, חסם כל כרמלו שזז ובסך-הכול הראה שהוא לא פראייר. וזה יפה. וזה מכובד. היידיי אנדריי. היידיי-היידיי-הייידיי. כבוד גם למאמננו הגולה. ההגנה של רוסיה הייתה הטובה ביותר בה נתקלו האמריקאים עד כה וזה נאה. עם זאת ולמרות זאת, גם זה לא עזר.

החבר'ה מאמריקה באו לשחק את המשחק שלהם, ועם כמות הכישרון שיש להם שם... גאסולינה, הישמרי לך.