באחד ממגרשי המשחקים הנקיים והמטופחים של לונג איילנד פגשתי את דייויד. אגב, הכל כאן כל כך נקי ומטופח שזה פשוט מזעזע. מה עם קצת קליפות של גרעינים, בדלי סיגריות, שקיות ריקות של במבה או סתם טינופת? לא יודעים להתנהג, האמריקאים האלה. לא משנה, חזרה לדייויד, שהוא בכלל דוד מדרום תל אביב שהיגר לכאן לפני 17 שנה.

איש נחמד דוד, עובד בכיר באיזו חברת היי-טק בשעות היום, אוהד מושבע של פילדלפיה 76 מאז ימי ד"ר ג'יי ומוזס מאלון ("הכי אהבתי את אנדרו טוני, הצלף המשוגע") אבל גם, ולא פחות חשוב מבחינתו, אוהד מכבי מאז ומעולם, המשתדל מאוד לעקוב גם ממרחק של 10,000 ק"מ אחרי כל מה שעובר על הצהובים.

דיברנו על קרלוס ארויו, שהידיעה על החתמתו פורסמה רק כמה שעות קודם לפגישתנו. אני חשבתי שזו החתמה מצוינת, דוד היה קצת מסויג ("לא יודע, הייתי שמח יותר לקבל את ארל בויקינס"), אבל לא זו הנקודה העיקרית בה עסקנו. במרכז שיחתנו עמד המספר 200, הוא ולא אחר.

200, כמובן, הוא מספר הדקות הכולל של קבוצה במהלך משחק שלם באירופה ובישראל. בעוד דוד, כאוהד שרוף, התמוגג מהסגל הרחב והחזק לדעתו שגיבשו בירנבוים את חגאי את פדרמן את כץ את מזרחי - טענתי אני כי לעניות דעתי הלא קובעת אכן יהיה חם מאוד השנה בהיכל, אולם מסיבות אחרות לגמרי: שריפות קטנות עד בינוניות ואולי אף למעלה מכך, שיבערו להן בחדווה על הספסל על רקע מחסור חמור בדקות משחק.

בוא נעשה יחד את החשבון, אמרתי לדוד. בוא ניקח את מספר הקסם 200, ונתחיל להפחית ממנו דקות לפי מה שמגיע לדעתנו לכל שחקן ושחקן. עזוב את הליגה בארץ, למרות אובדן הדאבל בעונה שעברה. אני מוכן לשים הרבה כסף על כך שמה שבאמת חשוב לשחקנים הוא לראות פרקט ביורוליג. נלך לפי משחק באירופה. ברור ששום דבר כאן הוא לא דברי ריבונו של עולם מתוך הסנה הבוער, אבל איזשהו היגיון סביר יהיה פה. נתחיל ונראה מי, מה, למה וכמה. נניח שהחמישייה מורכבת מארויו, סימונס, כספי, ווייט ופייזר. לא משהו ודאי, כמובן, אבל גם לא תלוש לחלוטין מהמציאות. נניח.

נתחיל עם ארויו. אין מצב שהבנאדם מקבל פחות מ-25 דקות. פשוט אין מצב. גם משום שמגיע לו - לפחות כרגע, לפחות על הנייר - וגם כאילו מה? הבאת שחקן ב-2.5 מיליון דולר לא תיתן לו 25 דקות? בטח שתיתן. טריי סימונס יסתפק, ככל הנראה, בפחות, אבל 18-17 נראה סביר מבחינתו. נשארו 157.

הבא בתור - רודני ווייט. ברור שדוד מת עליו ("כאלה פסיכים הקבוצה צריכה!"), וברור גם שלפחות 23-20 דקות הוא יקבל. נהיה לארג'ים עם המערכת ונגיד 20. עמרי כספי עשה קפיצה יפה בשנה שעברה, וחוץ מזה הקהל דורש, ובצדק, לראות שחקני בית על הפרקט, אז 15 מינימום? 15. פייזר? אם הוא בריא לא יקבל 20? יקבל ועוד איך. רק 102 נותרו בקופה ההולכת ומצטמקת במהירות.

עכשיו מתחיל החלק המעניין, זה של העולים ובאים מהספסל. אם ארויו וסימונס פותחים בקו האחורי, משמע שעל הספסל יושבים בורשטיין, חג'ג' ושארפ, נכון? נכון. אם בורשטיין בריא, לא רואה אותו מקבל פחות מ-15 דקות. אין מצב. אולי אפילו יותר, אבל כבר אמרנו שאנחנו לארג'ים היום, ולכן נזכה אותו ב-15 בלבד. חאג'י? עונה ראשונה בהיכל, מחליף לפוינט בקליבר של ארויו בלה-בלה-בלה, נגיד 12. ששארפ יחכה בינתיים, ואנחנו כבר עם 75.

אפי מת על ג'ייסון וויליאמס, עובדה. אי לכך ובהתאם לזאת, וגם אם בשלב הראשון יעלה החביב-נולד מהספסל, 15 דקות פרקט צפויות לו גם צפויות לו. פישר אפילו קצת יותר, לכיוון ה-18. ליאור אליהו, במיוחד אחרי מה שעבר עליו בעונה הקודמת, לא יסתפק בפחות מ-15 בעצמו. הספירה, חברות וחברים, עומדת כבר על 27. רגע, אבל מה עם יניב גרין? הבטיחו גם לו שישחק הרבה יחסית. בשביל זה (בסדר, גם בשביל הכסף. בסדר, בעיקר בשביל הכסף) הוא חזר מערבות סמארה, לא? כמה זה הרבה? אנא עארף, נגיד 17. לא חושב שפחות.

אם ספרתי נכון, נשארו 10 דקות בלבד בקופה עבור באטיסטה ו/או שארפ, וזו לכשעצמה בעיה. אבל מכיוון שאין לי ספק שחלק מהמוזכרים כאן יקבלו בחלק גדול מהמשחקים יותר ממה שהוקצב להם, הבעיה תהיה גדולה הרבה יותר, כי בדקות המועטות יצטרכו להתחלק שחקנים נוספים, כולם בכירים על פי הגדרת המערכת עצמה. כשכזה הוא המצב, דבר אחד בטוח - הצוות המקצועי וההנהלה יצטרכו להיות גם מכבי אש לעת מצוא, כי שקט לא יהיה בהיכל, ולא רק בגלל היכולות הווקאליות של האוהדים. חכו ותראו. או שלא.

זריקת עידוד

כמה תוספות בהמשך לשאלתו של החבר אבנ"ס במהדורה האחרונה, בעניין סגנונות זריקה מיוחדים מקו העונשין. גם אם לא מחשיבים את לו סילבר וג'מאל ווילקס איש הלייקרס, שבאופן קבוע היו זורקים באורח מוזר למדי מאחורי הראש, וגם לא את לימור מזרחי, שזרקה מפינת קו העונשין ולא ממרכזו, ישנם עוד אי אלה, שאולי זרקו די סטנדרטי אבל ייזכרו בעיקר בזכות הטקס שקיימו לפני הזריקות או אחריהן.

בין אלה ניתן למנות, בלי סדר מיוחד, את אדריאן דנטלי, מגדולי קלעי ה-NBA, שהיה מלטף את הכדור מכל צדדיו במשך כעשר שניות לפני כל זריקה, את ג'ייסון קיד, המפריח נשיקות אל עבר הטבעת ורק אז מקפיץ וזורק, את מארק קארבר, שהיה (עדיין?) מושך באוזניו, אולי כדי לשמוע טוב יותר את ה"סוויש", את דריק שארפ, המנהל שיחות נפש עם השד-יודע-מי ואפילו את מיקי ברקוביץ', שאחרי כל זריקה היה רץ מספר צעדים אחורה לכיוון עיגול האמצע, ורק אז חוזר אל הקו. איש-איש וטקסו הוא, אבל תכל'ס - רובם פגעו באחוזים גבוהים והרי זה מה שחשוב, לא?

shaharhermelin@gmail.com