לא חשבתי, לא פיללתי, לא האמנתי.

לא תיארתי, לא שיערתי, לא הערכתי.

לא רציתי, לא דמיינתי, לא העליתי על דעתי.

לא ציפיתי שאשב כאן ואנסה לברור מלים כדי לתאר את גודל האכזבה, הצער והכאב
בתום שלטונו הרצוף של רוז'ה-שלנו במקום הראשון בטניס העולמי.

מה יהא עכשיו על זעקות הקרב 'היידה רוז'ה-שלנו, היידה, היידה, היידה'?

ומי היה מאמין שהאייטמון הראשון של טניסלע ידבר על נפילתו של פדרר?

במחשבה שנייה, רציתי להקים פה אתר בתוך אתר, טניסלע בתוך כדורסלע, שיעסוק בטניס בכלל ובפדרר בפרט. אפילו חשבתי להקים סוג של אתר מעריצים בעברית בשפת כדורסלע לרוז'ה-שלנו. איזה מזל שלא.

כי עכשיו, כשהכל כבוי, אין כל כך חשק. אתר שלם על טניס? דווקא כשפדרר נפל ונדאל המנוול פורח ותופס לו את המקום? נסתפק בטניסלע-הלינק.

ובכל זאת, ברגעים קשים אלה, בהם הוביל הפסד של רוז'ה-שלנו לאיבו קרלוביץ' בסינסינטי (חרא של טורניר, אף פעם לא ממש הולך לנו שם) להדחה מהמקום הראשון בעולם אחרי 4 וחצי שנים - כנראה שזה הרגע להתאחד, להתלכד ולחבק את אלילנו, שישא בטקס הפתיחה של האולימפיאדה את דגל שוויץ.

קראנו, כל אוהדיו, דברים שאמר אחרי אותו הפסד לפיהם "לא איכפת לו לאבד את המקום הראשון".

מה? סליחה? לא איכפת לך?

"ראשונים תמיד אנחנו" שרו כבר בימי הפלמ"ח. להיות ראשון זה מהות העניין. מה, שני לנדאל המנוול? לא מסקרן, לא מעניין.

והאמת צריכה להיאמר: כמה עוד שבועות יכול היה רוז'ה-שלנו להחזיק במקום הראשון מול מישהו שמדורג שני, והמאזן ביניהם הוא 6-12 לטובת נדאל?

עוד חודש? עוד שבועיים? בסוף זה היה צריך לקרות. עכשיו השאלה היא, האם פדרר מסוגל לחזור או שנתחיל לראות מעכשיו והלאה שמות כמו דג'וקוביץ' ומארי חולפים על פניו בדירוג העולמי, צעירים ותוססים, בעוד רוז'ה-שלנו המזדקן בן ה-27 הולך וגולש לו עד לפרישה הבלתי נמנעת, הפתאומית, אי-שם באוקטובר 2010 נניח, אחרי שיבין שלא יוכל להחזיר אליו את עוצמתו.

אין תסריט רע מזה. ותסריט רע מזה – אין.

לא חשבתי, לא פיללתי, לא האמנתי.

לא תיארתי, לא שיערתי, לא הערכתי.

לא רציתי, לא דמיינתי, לא העליתי על דעתי.

ובכל זאת זה קרה.

ואני אומר, עוד לפני הכל, בואו נרים ראש. בואו נביט בעיניו של אלילנו ונוודא שהחדווה עדיין שם. במבט.

האם יש ניצוץ? האם הלך הביטחון העצמי לבלי שוב? האם הדרדרות מוחלטת היא זו, או שמא אלמנט שאפשר לעצור אותו רייט-היר-רייט-נאו עם איזו מדליית זהב אולימפית וריחנית בבייג'ין-הכרך?

ואתם יודעים מה, אם לא בבייג'ין, אולי בבייג'ינג.

וברצינות – לטס טייק איט וואן סטפ אט א טיים.

דמעות הרי כבר לא נותרו, הכל נשפך, הכל נזל, למראה האליל שמתרסק בגמר הרולאן גארוס ואחר כך נותן את כל כולו מול המנוול בגמר ווימבלדון ומגלה שזה לא מספיק.

אולי עכשיו, כמאמר אנשי ענף הביפ, נבוא קטנים נצא גדולים? אולי בטורניר האולימפי בסין ומיד אחריו בארצות הברית הפתוחה, אפשר יהיה לשחזר ימים עברו עם פחות לחץ, עם קצת יותר רעב ומתוך ניסיון לרצות לא רק את עצמו ואת טור הישגיו שאינו מתקדם לאחרונה אלא גם אותנו, המעריצים.

מעריציו של רוז'ה-שלנו.

בחשש נאמר ונגניב תחושה, לפיה אם לא נרים אותו מהרצפה אנחנו, כלל לא בטוח שהוא עצמו מסוגל לזה במצבו הנוכחי. מבטו, כפדררולוג מוצהר אני אומר לכם, כבוי ונוגה באופן חסר תקדים.

"לא אכפת לי", עאלק.

אבל לנו אכפת. לנו אכפת ממך, רוז'ה-שלנו.

פירסט יו טייק מנהטן, אחר כך גם את ברלין. ובעברית פשוטה: זהב בבייג'ין ואחר כך גם באליפות ארצות הברית הפתוחה?

לא נכחיש זאת. והפעם, למרבה הצער ויותר מתמיד, גם לא נוכל לאשר.