איש צנוע היה בני ברמן. זמר חביב שלא מילא את קיסריה באלפים, למשל, או הוציא שבעה עשר אלבומי פלטינה וזהב. צנוע ופשוט היה. אהב לשיר שירי ים ושירים על אנשים פשוטים, כמוני וכמוך, הרבה לפני שקרן פלס למשל שרה על "שמעון השכן".
בני ברמן התחיל לשיר בצבא. הוא היה בלהקת הנח"ל, משם התגלגל לצוות הווי של פיקוד צפון ופיקוד דרום, ולאחר מכן השתחרר ופצח בקריירת זמר אזרחית. צנועה, כאמור, אבל משמעותית ובעלת מספר שירים שיישארו טבועים לנצח בזיכרון הקולקטיבי.
"שיר הליצן" למשל, עשוי להזיל דמעה מעיניו של כל אדם השומע אותו ומכיר מקרוב את התופעה של אחד ש"עיניו מעולם לא ידעו מה הוא בכי, עצוב רק אצלו המבט".
או "בפונדק קטן" חסר התקדים, שמיד כשאתה שומע אותו אתה מריח את ריח המלח נישא מן הגלים.
בשנות החמישים, בהן היתה הקריירה שלו בשיא פריחתה, עדיין לא היה מקובל בארץ כי זמרים כותבים לעצמם את השירים. ברמן כתב גם כתב, ולא רק זאת - גם הלחין. כך למשל ב"מלך ליום" (הידוע גם כ"לא כל יום פורים") וגם ב"שני קבצנים וחמורון אחד".
בשנות השישים, כשהרגיש שכבר מיצה את שיא הקריירה שלו, פרש בני ברמן מעסקי הזמר ורכש לעצמו - תאמינו או לא - יאכטה, בה שט על פני הימים במשך הרבה ימים. איש ים, יו נואו.
לאחר שנפטר ממחלת הסרטן ב-2002 ביקשה משפחתו להנציח אותו באמצעות פסל של קברניט ולו רגל מעץ מעל מצבתו (נדמה לי, על אף שאינני, כי זו הייתה צוואתו). החברה קדישא התנגדה מטעמי דת ומצפון והנושא ירד מן הפרק, מה לעשות. לפחות קיבל ערך בכדורסלע-האתר, וזה מכובד
