יש אנשים, ואני אחד מהם, שלא טובים בפרידות. לא מבת זוג, לא מהורה, לא מחבר, לא בכלל ובטח לא ממישהו שנפטר. אין במותו של רלף קליין שום דבר יוצא דופן מהבחינה הזו: אני עדיין מרגיש אותו דבר, או במשפט אחד: כושל, מבולבל, נבוך, חסר אונים ורוצה שזה ייגמר כבר, שנחליף נושא. יש למישהו שלט לזפזפ ולעבור לכותרות של השבוע שאחרי האבל?
אין ולא יהיה.
את מותו של רלף קליין צריך לחיות. יום, יומיים, שבוע, חודש, כמה שזה ייקח.
בהרבה מקרים ההכנה המוקדמת מקלה על העניין. ההתייחסות למוות של אדם יקר מעט קלה יותר לסביבה, עד כמה שאפשר להגדיר את זה ככה, כאשר שדברים ידועים מראש. קליין היה חולה הרבה זמן, הוא נכנס ויצא מבתי חולים, אושפז, התאושש קצת. ראינו אותו בציבור רזה וכחוש להחריד. ידענו, הרגשנו את זה בא. גם הוא ידע והרגיש ודיבר על הכל באומץ. הוא היה איש מדהים.
לא היה איש בכדורסל הישראלי שיצא לי להכיר, וחיבבתי כמו רלף קליין. ייבדלו לחיים ארוכים דמויות אחרות בכדורסל, אנשים שהערכתי מאוד על יכולתם במגרש, על אישיותם, על התנהלותם, מקצועיותם, אבל אף אחד מהם לא היה אבהי, חם, טוב וקרוב כמו רלף קליין. ומכאן שזה ממש לא מס שפתיים לומר שמדובר ביום עצוב. זה פשוט יום כזה באמת. רגע מאוד מצער, אבל רגע שהיה אמור להגיע.
באופן מוזר ותמוה אני לא זוכר שום סיפור אישי יוצא דופן כרגע סביב רלף, שחוויתי מעדות ראייה או משיחה איתו, וגם אם כן אני בכלל לא בטוח שזה הזמן להיכנס לזה. או שאני סתם הולך ומקשיש להנאתי הלא-רבה, או שאני סתם עייף כרגע מעוד לילה קשה עם תומרינגו סטאר שעדיין מנסה למצוא דרכים להירדם בעצמו, או שרלף היה גדול רוב הזמן ושמר על רמה גבוהה לאורך כל הדרך עם מינימום של חריגות. כן, כנראה שזה בדיוק זה: אני לא זוכר שום סיפור מיוחד ויוצא דופן סביבו, כי תמיד היה מיוחד ויוצא דופן להיות בקרבתו.
אני כן זוכר את הכבוד הרב שהעניק למי שבא איתו במגע, את ההתעניינות הכנה בשלומו של בן שיח, את הסקרנות לשמוע דעה, אינפורמציה והערות גם ממי שאחרים בתפקידו ובמעמדו אולי לא היו קשובים להם. אף אחד אמנם לא מושלם, ואין צורך לייפות את המציאות רק כי אדם נפטר, אבל רלף קליין היה איש עם מעט מאוד קלקולים.
אחת לשנה הוא ינצנץ וירצד למעלה משמאל ונרימה כוסית לזכרו, כיאה וכיאות ובכל הכבוד הראוי.
