אני צופה במשחקי הפלייאוף ב-NBA בשבועות האחרונים ושם לב, שההבדל הגדול בין הכוכבים לשחקנים הטובים ב-NBA הוא היכולת להיות שותף מלא בכל מהלך של הקבוצה, ולהשתלט על המשחק באופן כמעט מוחלט.
למשל, הסדרה בין פניקס ללייקרס ברבע גמר המערב. קובי בראיינט מצד אחד וסטיב נאש מצד שני הם שחקנים שיכולים ועושים סל כמעט מתי שהם רוצים, אבל מה שהופך אותם ליותר מעוד שחקנים טובים ברשימה ארוכה זו יכולת ההשתלטות על המשחק. הם שולטים בקצב, מוסרים כשרוצים, לא מוסרים כשלא רוצים, ומחפשים יותר את הסל בשלבים המכריעים ולקראת סוף המשחק.
למעמד זהה של כוכבות ויכולת לשלוט במשחק הגיעו גם דוויין ווייד ממיאמי ולברון ג'יימס מקליבלנד. אני רואה הבדל גדול למשל בין שניהם, ובעצם בין כל הארבעה שציינתי עד עכשיו, לבין וינס קרטר מניו ג'רזי שגם הוא כוכב ענק בליגה. בשונה מהם, הוא לא מצליח ליישם השתלטות על המשחק באותה דרך כמו בראיינט, נאש, ווייד או ג'יימס.
צריך לראות את המשחקים של ווייד וג'יימס בסדרות הפלייאוף הנוכחיות, כדי להבין לעומק את מושג ההשתלטות.
לחילופין, אפשר לרדת למגרש המשחקים השכונתי ולשחק נגד ילדים קטנים, כדי להבין את החוויה והעוצמה של שליטה במשחק כדורסל על ידי מגה סטאר אחד.
אני מודה, ווייד וג'יימס ממש תפסו אותי. ווייד משחק בשתי עמדות הגארד, לברון בכל עמדה למעט סנטר. למרות שלקבוצות שלהם יש רכזים מיומנים יותר מהם (אריק סנואו בקליבלנד, ג'ייסון וויליאמס במיאמי), ווייד וג'יימס משחקים כרכזים שמחזיקים בכדור, משתמשים המון בפיק'נרול, חודרים בעזרת יכולת אתלטית משובחת ומשאירים שחקנים חופשיים לזריקה.
אפשר לרדת למגרש המשחקים השכונתי ולשחק נגד ילדים קטנים, כדי להבין את החוויה והעוצמה של שליטה במשחק כדורסל על ידי מגה סטאר
ווייד דאג להעיר את אנטואן ווקר, להגיד לו: 'הלו, אנחנו צריכים אותך', והשאיר אותו לזריקות חופשיות לשלוש בניצחון בניו ג'רזי במשחק מספר 4. ותאמינו לי, מיאמי ניצחו את זה כי ווקר הופיע בזכות ווייד. אותו דבר בדיוק קרה עם לברון, שהרים את המשחק של דוניאל מרשל ואריק סנואו.
שניהם גם מצוינים בהגנה, ויכולים לקחת את הכוכב מהצד השני. מייחדת אותם היכולת להגיע לרבע האחרון חדים ורעבים, וברוב המשחקים בסדרה עד עכשיו הם קלעו מספר נקודות זהה או גדול ברבע האחרון לעומת כל שלושת הראשונים ביחד. הם חכמים מאוד, כמעט שלא לוקחים זריקות קשות, זריזים ובעלי כוח מתפרץ אדיר וצעד ראשון פנטסטי. לברון בחדירות (איזה סוס, כמה כוח, יא אלוהים), ווייד עם הקרוס אובר מימין לשמאל.
נראה שהחיסרון של שניהם, אם אפשר להגיד דבר כזה, נעוץ בזריקה לשלוש (והנה, סוף-סוף יש לי משהו משותף איתם). ווייד מעדיף את החצי-מרחק מטעמי נוחות, וגם ג'יימס לא מת על השלשה כפיתרון אידיאלי. בכל פעם שצריכים סל הולכים אליהם. לברון משחק מול ההגנה הקשוחה של דטרויט, שמבצעת חילופים כמעט אוטומטים עליו, ובכל זאת הוא יודע תמיד למצוא את השחקנים החופשיים ולהפוך אותם למוציאים לפועל העיקריים בהתקפה. אבל כשמגיע הרבע הרביעי, כאמור, כולם יודעים שזה הזמן שלו. כך גם במקרה של ווייד.
והחשוב מכל - שניהם שולטים בקצב, אם זה לרוץ מהר או להאט, ואם זה לקלוע בעצמם או לחלק אסיסטים. באיזשהו מקום, מעבר להתפעלות הטבעית מאתלטים מהמעלה הראשונה כמו ווייד וג'יימס, נותר רק לקנא ביכולות המופלאות שלהם להתעלות בתזמון מדויק ולהיראות כאילו הצמיחו בזמן אמת עוד זוג רגליים וזוג ידיים. פשוט מתת-אל.
