אחרי ארבעה ימים של כדורסל אולימפי - שניים של הנשים ושניים של הגברים - כל אחד יכול לבחור מה קופץ לו לעיניים יותר מאחרים (סביר להניח, אגב, שאם זה קופץ ממש גבוה ובלי הפסקה זה רודי פרננדז הספרדי. מה יש לו ברגליים, לאיש הזה? אנבליוויבאל). לא מעט דברים ראינו על המסך ובהחלט לא פשוט לקבוע מה יותר דומיננטי ממי.

אצל הגברים ישנה ה'רדים-טים', שבלי קשר ליכולת, שהיא כמובן לא רעה בכלל, הראתה עד עכשיו נחישות, מחויבות, אנרגיות ורצון גדולים יותר מאלה של הנבחרות האמריקאיות בטורנירים האחרונים. ישנה גם ספרד, שהקאדר שלה הוא דרים-טים לכל דבר במונחים אירופאים, ואולי לא רק אירופאים, כולל ילד הפלא, ריקי רוביו, וכולל מארק גאסול, שמסיבות שטרם נחקרו לעומק נראה פתאום כמו שחקן כדורסל. הסינים - למרות העובדה שמבחינתם פחות מ-316 ניסיונות לשלוש במשחק זה ערב חלש - בהחלט לא פראיירים, כמו שלמדו על בשרם הספרדים, שניצחו אותם רק בשיניים ולאחר הארכה. גם יוון, ליטא, אוסטרליה וקרואטיה לא קוטלות קנים, ארגנטינה בטח שלא, ודווקא רוסיה של בלאט וגוט נראית לי כמו מי שעלולה לפספס את העלייה לרבע הגמר, אבל אולי זה רק אני.

אצל הנשים זו בעיקר ארצות הברית, שהיא באמת חבל על הזמן של קבוצה, עם יכולות אישיות וקבוצתיות שהלוואי על לא מעט קבוצות גברים אצלנו. גם האוסטרליות על הכיפאק והנבחרות ממזרח אירופה שוב נראות כמו, ובכן, נבחרות ממזרח אירופה. אה, ועוד לא דיברנו על השיפוט, שלפחות במשחקים שאני ראיתי היה חלש עד מזעזע עד גועל נפש של ממש, וגם לא על הקהל הסיני, שבמינוס ארבעים מול ארה"ב (גם בגברים, גם בנשים וכנראה שגם בכלל) משתולל בכל סל כאילו שבזה הרגע זכו נבחרותיו בזהב האולימפי.

בקיצור, יש המון על מה לדבר והמון במה להתרכז, אבל אצלי, כרגיל, העיניים נתפסות על הדברים היותר שוליים, למשל על הסטטיסטיקה המלווה את השידורים מהאולם בבייג'ין. כלומר לא מלווה. כלומר לא מלווה מספיק, לפחות לא ברמות להן הורגלנו.

מה לעשות, בשנים האחרונות הרגילו אותנו בכל התחנות המשדרות כדורסל - מערוץ הספורט, ערוץ 10 וערוץ 1 בארץ ועד הערוצים האמריקאים - לצרוך סטטיסטיקה ברמה מוגברת עד מופרזת. כל נקודה מלווה בעדכון לגבי מאזן הנקודות ואחוזי הקליעה של הקולע, אחת לדקה ומשהו עולות כתוביות על הישגים קבוצתיים בריבאונד, אחוזי קליעה וכו', כמעט כל איבוד כדור / חטיפה גוררים עדכונים דומים וכן הלאה וכן הלאה.

וכאן מה? כמעט כלום. מאזנים אישיים, מצומצמים להפליא, מופיעים רק אם אותו שחקן מתייצב במקרה על קו העונשין, אחוזי קליעה, ריבאונדים, אסיסטים, חטיפות וחסימות יש במינון מאוד נמוך, שעון ה-24 מואיל להפציע רק בשש או שבע השניות האחרונות של ההתקפה, ועל עדכונים במאזני העבירות האישיות והקבוצתיות אפשר רק לחלום.

בסך הכל מעצבן מאוד, וגם לא נראה שהולך להשתפר בקרוב. או שבעצם אולי יש תקווה, שהרי לא ייתכן שאושיות הטורניר האולימפי לא גולשות דבר ראשון על הבוקר לכדורסלע-האתר ומתעדכנות ברחשי לב העם. אי לכך ובהתאם לזאת, נצפה כי בקשתנו ודרישתנו לשיפור מיידי תישקלנה בחיוב, אולם בה בעת גם כי הן תיענינה בשלילה.

מדד פלפס

למען האמת אין דבר כזה. גם מייקל פלפס וגם מדד שלו. האיש, כמו שהבחין לאחרונה גם יו"ר הדירקטוריון, לא שייך לשום דבר המתקרב להיות חלק מכדור הארץ. במשחים האישיים זה כמובן לא רק המדליות המוזהבות, אלא בעיקר הקלות והזמנים. אני לא יודע כמה מכם עוקבים באופן קבוע אחרי שחייה ומבינים מה זה אומר, למשל, לשחות 200 מטר חופשי בפחות מדקה ו-43 שניות, ולהקדים את הבא בתור בכמעט שתי שניות, אבל היו בטוחים שזה באמת לא משהו שקיים על הפלנטה שלנו.

בשליחים צלחו פלפסינו בשלום, גם אם בציפורניים בלבד, את ה- 100 X 4 חופשי, כולל קאמבק שלא נראה כדוגמתו של האחרון ברביעייה, ג'ייסון לאזאק, אחד הלוזרים הגדולים בהיסטוריה. כרגע עומד המייקל על שלוש משלוש, כאשר שלושת המשחים האישיים ושני המשחים הבאים בשליחים אמורים להיות באנקר. שמונה מדליות הזהב מנצנצות באופק, אבל עוד חזון למועד ולנאחס, ולכן נחכה בשקט ובדומייה להשלמת המשימה.

shaharhermelin@gmail.com