מאמננו הגולה ונבחרת רוסיה הגיעו לטורניר האולימפי כאלופי אירופה, וזה אמנם נאה כרפאל, אבל המאזן שלהם נכון לרגע זה הוא ניצחון אחד מארבעה משחקים כשנותר משחק אחד לשחק נגד ארגנטינה. בקיצור, אחרי ההפסד אתמול נגד אוסטרליה - הם בחוץ. לא מדלייה, לא נעליים וגם לא רבע הגמר.

מזה כמה וכמה (וכמה) שבועות שאני מסתובב במזדה הנשיאותית (האוטו השני, יו נואו, הביואיק משרת את הרעייה) ומקשיב בנסיעותיי הלא-תכופות לקלטת מימי גל"צ שלי אי-אז בסוף שנות השמונים. איך זה מתקשר למעידה של רוסיה? תיכף, שנייה.

בימים הרחוקים ההם שרצתי בכל הזדמנות בתקליטיה של גל"צ. דיסקים לא היו אז – רק תקליטים. זמן רב לפני סיום השירות הצבאי כבר ידעתי שלא אוכל אי-פעם בימי חיי להיות נגיש כל כך לאוסף תקליטים עצום כמו שיש שם, ביפו. נכון לאותו זמן, אני זוכר את זה מצוין, היו שם כ-70 אלף תקליטים שונים. ככה לפחות סיפרה עמליה רוזן, האמא של כל השדרים והעורכים המוסיקליים.

יחסיי עם פקידי התקליטייה, שי ודור, היו מצוינים. כשלא הסתדר להם לתת לי לשבת שם ולהקליט שירים על קלטות בעצמי, השארתי להם רשימות של שירים שהייתי רוצה שיהיו לי. כדי שלא ישעמם להם במשמרות הלילה, יו נואו.

הלכתי במכוון על שירים שידעתי שאין לי באוסף הפרטי; כאלה שידעתי שקשה להשיג, או כל מיני קטעים גדולים באמת אמנם, אבל לא כאלה שחשבתי שכדאי לקנות תקליט רק בשבילם.

בקיצור, לא מזמן החלפתי רדיו-טייפ במזדה הנשיאותית (צ'יינגר גם לאוטו השני קצת מוגזם, לא?) וסוף-סוף תפסתי שכל: הנה ההזדמנות להקשיב לקלטות שנשמרו נהדר מלפני עשרים שנה. ושם, שם גיליתי את 'סטאמבלין אין' הנפלא והמתוק להפליא של כריס נורמן, הסולן של סמוקי, ושל סוזי קוואטרו.

'סטאמבלין אין'. הולכים ומועדים. והנה הקשר לנבחרתו הגאה והנופלת של מאמננו הגולה.

סמוקי, אגב, הם אלה שאפילו לא יודעים, אבל כיכבו פעם גם ביציעי מלחה (ואולי גם היום, לא ממש יודע) עם living next door to alice, שיצא לעולם ב-1975.

איפשהו באמצע התשעים השיר הזה זכה לעדנה מחודשת בכל אירופה, אולי כתוצאה מהופעות חיות של סמוקי המזדקנים, ועד לבירת ישראל הנערצת הוא הגיע. השיר הזה, נו, שאוהדי ירושלים מצמידים לשחקן יריב ומתעללים בו ערב שלם, וקשה לשכוח איך ירדו לחייו של טום צ'יימברס, במיוחד הוא, בעונת 1995/96, עם: "צ'יימברס, צ'יימברס, הו-דה-פאק-איז-צ'יימברס". יוטיוב מציע המון גירסאות לא רשמיות לעניין הזה.

הקול הצרוד של כריס נורמן הפך לסימן ההיכר שלו, ויחד עם ההגשה הנעימה והחייכנית של סוזי קוואטרו והחיבור בין שניהם, 'סטאמבלין אין', הדואט הזה, הפך להיות ההצלחה הראשונה של נורמן מחוץ ללהקה.

אוצרות, אוצרות של ממש יש לי שם בקלטות האלה. לא יודע עד כמה קטעים מהשנים האלה מדבר אליכם ועד כמה לא (אני מניח שקשישים כמו סר ש. הרמלין יאהבו להיזכר), אבל כבר מזמן סיכמנו שזה לא העניין. הנשיא כותב, מלמד ומשמיע, ובני העם הצעירים יצרכו וייקחו אל הריאות ברצותם.

לא ירצו? גם בסדר.

הנה סמוקי עם השיר שבמלחה כל כך אוהבים.

והנה הדואט שאני חורש במזדה הנשיאותית בימים האחרונים.

היידה כריס נורמן, היידה, היידה, היידה!

שלומות ונצורות בשלב זה.

ואם דור ושי קוראים במקרה, דעו שאף פעם לא אשכח אתכם. אוצרות, אוצרות של ממש השארתם לי שם הרבה שנים אחרי שדרכינו נפרדו.