"רינה אמרה לי שהעם זקוק לי – אז באתי. עמנואל אמר לי שהעם קורא לי – הגעתי. עכשיו אני, עכשיו אני כבר כאן.

אני רוצה להיות ראש הממשלה, אני רוצה להיות ראש הממשלה, אני רוצההההה – אבל זה לא יוצא

טה טה דם טם!"

ועד שאהיה ראש ממשלה בואו ואספר לכם איך להצליח בחיים. להצליח, יו נואו, בכל דבר. בדרכים נקיות ונקיות פחות, חוקיות יותר וחוקיות פחות. המפתח לכל העניין פשוט: צריך לרצות. בנג'מין זאבי הרצל לא היה פראייר, הוא ידע טוב מאוד שאם נרצה זו לא תהיה אגדה. הצליח לו. ואין סיבה שלנו לא.

אתמול למשל ישבתי בקזינו מפואר במונטה קרלו עם ז'אן פייר ואסאן, לקוח כבד שחטף מכה-מכה בוול סטריט והרים לי טלפון כדי לקבל ייעוץ. הוא רוצה לשמוע איך יוצאים מזה. הוא רוצה את מגע הקסם שלו בחזרה. הוא רוצה. הוא מלא תשוקה. הוא ידע למי לפנות.

"שמע, ז'אפייה", אמרתי לו בחיבה מעושה אבל הוא לא הרגיש כי אני אשף בזה, "תחליט מה אתה רוצה ותגיד לי: הרבה נדל"ן? הרבה זכיות בהימורים? טוק שואו פרטי בצ'אנל הצרפתי? בחורות? טוק טו מוואה, חבר".

ז'אן פייר הביט בי ומבטו כבוי. "תקשיב לי טוב, טוני, אני רוצה בחורות, הרבה. רוצה שהאבל על הכסף שהלך לאיבוד יהיה מתוק. אבל לא נערת ליווי אדישה שהסיפור כבר נכנס ויצא לה מכל החורים. רוצה אחת רגילה, ככה מהבר, לא פורנו-סטאר".

חשבתי שיפה לו, לז'אפייה, לדבר אלי בחרוזים. במקום להיות מנומס ולדבר אליו בפרחים, יריתי מיד למטרה:

"מה העמלה שלי?", שאלתי אותו.

"עמלה על מה ולמה?", תהה וגם תמה.

"על שאני מביא לך בתוך חצי שעה למיטה את הכוסה ההיא שם משמאל, רואה?", אמרתי והצבעתי על מירי מלמד הפצצה, השותפה הסודית שלי להצלחות בחיים. זו שתעשה עבורי כל מה שצריך, יו נואו, חוץ מלבלוע.

"או-לה-לה-לה-לה-לה-לה-לה-לה", התמוגג ז'אן פייר משל היה הסולנית של די-לייט עם 'גרוב איז אין דה הארט', אחרי שסקר את עצמות לחייה של הכוסה. כן, זו הסטייה שלו. שדיים פאסה, תחת מעולם לא עשה את העבודה. אבל עצמות לחיים? אין בטירוף.

"תקבל אלפיים דולר במזומן עכשיו", רייר מבלי להסס.

"ואחר כך?", שאלתי.

"עוד אלפיים", השיב והפקיד ותחב לי לכיס פקטה ריחנית של ירוקים.

נצצו לי הדולרים בכיס, וכנראה שגם עיניים. הרגשתי מצוין. ניגשתי אל מירי כאילו לא ראיתיה מעולם. השדיים הכבדים והזקורים שלה כמעט הפילו אותי מהרגליים, אפילו התנדנדתי קצת אבל התייצבתי ברגע האחרון. בכל זאת, אני רגיל. ולא מערבים ביזנס עם פלז'ר. חוץ מזה, היא אחותי ואבא אמר לי פעם שזה אסור.

לחשתי לה את הקוד הסודי במספרים: "אלפיים לי, אלפיים לך".

עכשיו הדולרים נצצו בעיניים שלה. והאמת, ז'אפייה לא פראייר בבחורות. כשהיא מחייכת עצמות הלחיים שלה מדהימות. כמעט נגעתי, אבל התאפקתי. אסור.

"ומירי, אל תשכחי", אמרתי לה, "הערב את ז'וסטין".

תוך שתי דקות היא היתה אצלו. תוך עשרים דקות נוספות הם נכנסו למעלית ועלו לחדר. אחרי שעתיים, לא לפני שעליתי לחדרו של ז'אפייה לקבל את החצי השני של האגרה, כבר פגשתי אותה בגייט 12 בשדה התעופה.

איך היה", שאלתי בהתעניינות מעושה, אבל היא לא שמה לב כי אני אשף בזה. "עוד פסיכופט, שעה ישב וליטף לי את הלחיים, הדביל שלך".

"שילם לך? זה מה שחשוב", שאלתי וקבעתי בו-זמנית.

"שילם האידיוט. תגיד, מוטי, לאן הפעם?".

"מוטי הראש שלך, מוטי. אנחנו טסים לליסבון ושם אני ז'ואאו. יש לי עוד חתיכת דפקט שכל מה שמעניין אותו בחיים זה למשש פיקות של ברכיים. בואי, מירי, בואי כפרה. מאחרים".