זהו, נגמר, תודה לאל. עוד כמה ימים כאלה של אולימפיאדה והייתי יורד לגמרי מהפסים, וזה לא שהייתי יותר מדי יציב עליהם גם ככה, כן? די כבר, מי יכול לעמוד בכל העומס הזה? מי יכול לתפקד בצורה נורמלית בעבודה, בבית, או בין לבין עם כל הבייג'ין הזה על הראש? אתכם לאמנסטי.

כל ארבע שנים אותו סיפור בדיוק איתם. כלומר איתי. ביום הראשון של המשחקים אני אומר לעצמי: מה הבעיה? נראה את השחייה - כי אי אפשר שלא - פה ושם נתפוס גם קצת כדורסל - כי אי אפשר בלי - וגמרנו. נו, אז אני אומר לעצמי, סו וואט? איפה ההצהרות שלי ואיפה המציאות בשטח.

השחייה לבדה תופסת איזה שעתיים כל יום, אבל עדיין חייבים לראות הכל ולא מצטערים לרגע (26 שיאי עולם, הלו!). בכדורסל זה הכל חוץ מ"קצת", כי איך אפשר לוותר על משחקים כמו ספרד-יוון, ליטא-ארגנטינה או רוסיה-קרואטיה? ועוד לא אמרנו כלום על האמריקאים, או על הרצון לדעת איך נראית סין של יאו מינג, וגם לא על נבחרת הנשים של ארצות הברית, שאם תשאלו אותי, וגם אם לא - היא-היא הדרים טים האמיתית כאן.

ופתאום מגיע הג'ודו הזה, ששואב אותי בלי שום קשר לנוכחות ישראלית על המזרן או לא. כמה כוח, כמה אינטנסיביות, איזה תרגילים, איזה יופי. כל כך תפס אותי העניין, שכשנסיכה ב' טסה יום אחד כהרגלה מהחדר שלה לסלון, זינקה בחדווה על נסיכה א' והפילה אותה על הרצפה - רשמתי את זה אוטומטית כוואזארי.

וטניס? לא נראה קצת טניס? עזבו את הישראלים שעפו יותר מהר מאוסיין בולט, מה עם נדאל? פדרר? דג'וקוביץ'? האחיות וויליאמס? דמנטייבה? בטח שנראה כמה דקות פה ושם. כדורעף הוא עוד מקצוע שאני לא בדיוק מתעב. בטח לא ברמות הכל כך גבוהות האלו, עם ברזיל, ארצות הברית, איטליה, קובה, רוסיה וכל הענקים האחרים. גם כדורעף חופים זה אחלה ספורט, כנ"ל לגבי כדוריד, שפתאום נראה משהו אחר לגמרי, בקצב ובעוצמה שונים לגמרי ממה שרואים לאורך השנה בארץ, ובקלות אפשר להיתקע מול ערוץ שמשדר אותו.

רגע, ומה לגבי כל ה-470, ניל פרייד, לייזר רדיאל וכל שאר הדברים שמקבלים מחלת ים רק מלהסתכל עליהם? כולם מדברים על זה משם תבוא מדליה אז לא נציץ פעם בכמה בזמן? בטח שנציץ. ועד שכבר נגמרת השחייה מתחילה האתלטיקה, ולמרות שאי אפשר להשוות בין השתיים,
מי יכול להרשות לעצמו להפסיד את הגמרים הגדולים בספרינטים, כולל מירוצי השליחים (טייסון גיי: "אני לוקח את מלוא האחריות על עצמי. רק בגללי ארצות הברית לא עלתה לגמר ה- 100X4". תרגום למתקשים: "חבר'ה, חסכתי לנו עוד השפלה מול הג'מייקנים. תגידו תודה"), בקפיצות, בזריקות ובהטלות? ומה עושים בימים האחרונים, כשכל הגמרים נופלים במקביל, כולל זה של הענף-שאין-לנקוב-בשמו, שבעוונותיי זיפזפתי גם אליו בבוקר שבת?

האמת היא שאי אפשר לראות את הכל. כל עוד זה בבוקר, לפני היציאה לעבודה - מילא. קמים קצת יותר מוקדם ומסתדרים. כל השאר? רואים מה שמצליחים בין כל ים החובות והזכויות, ומה שלא רואים תופסים אחר כך באינטרנט, או בחדשות הספורט, וממשיכים הלאה, לעוד יום שנראה פחות או יותר אותו דבר.

ועכשיו זה נגמר. היה טוב מאוד ועוד יותר טוב מאוד שהיה. פתאום מוקדמות אליפות אירופה של הנשים והגברים בכדורסל, עם מקסימום משחק-שניים בשבוע, וכל ארגזי המלפפונים של הקיץ - עם מי שחתם, מי שיחתום ומי שמועמד לארבע עשרה קבוצות בו זמנית - נראה כמו האופציה הרגועה והשפויה ביותר שאפשר למצוא.

אז תודה רבה למייקל פלפס (שלא יעזור כלום לאף אחד, הוא ולא אחר הגדול מכולם), ל'רדים טים' וגם לספרד שהואילה לא להתפרק ולתת פייט ראוי ואף למעלה מכך בגמר (אתם ראיתם את הדאנק של רודי פרננדז על הראש של דווייט האוורד? לא, באמת - אתם ראיתם את זה?), לליסה לסלי וחברותיה לנבחרת הנשים האמריקאית, לאוסיין בולט, לשון מריט, ילנה איסינבייבה, קניסה בקלה, טירנוש דיבאבה, שחר צוברי וכל שאר המופלאות והמופלאים. נעמתם לנו מאוד, ואפילו מאוד-מאוד, אבל עכשיו קישטה. תנו לראות ספורט בכלל וכדורסל בפרט בשקט ובמינונים הנכונים. נקסט.