לא חיכו אפילו יום אחד, לא חיכו.

איך שמסתיימת האולימפיאדה כבר נחתו כאן שניים מהזרים של מכבי ת"א, שניהם מלווים בצילומים, ידיעות, כתבות, ציטוטים.

תזכירו לי איך קוראים להוא שהפועל חולון, אלופת המדינה, החתימה ומה הסיכוי שנראה גם אותו בכל העיתונים והאתרים?

מעניין מה היה קורה אם אריק קמבל ומאליק דיקסון היו נשארים לעונה נוספת בהפועל חולון ונחת היום בארץ. האם גם אותם היו מצלמים בשדה התעופה ובאולם, ומכרכרים סביבם עם שאלות בלי סוף כמו שעשו לד'אור פישר, למרקוס פייזר סוס יאור ולג'ייסון וויליאמס ממכבי ת"א?

המסורת של מכבי ת"א יותר חזקה מכל דבר אחר בספורט שלנו. וגם העבודה שלה מול התקשורת, לא נכחיש זאת. כשאתה מכבי ת"א הכל יותר קל בחיים: אפילו כלי התקשורת הסרבניים ביותר ישלחו מישהו לשדה התעופה כדי לקבל את הזר החדש. ההתנהגות הזו של התקשורת לא קורה לגבי שחקנים מרוב הקבוצות האחרות. קבוצות אחרות צריכות להילחם על ההזדמנות שלהן, כדי לזכות בחשיפה.

המלה להילחם מעבירה אותי לעניין אחר, המשחק בין ספרד לארצות הברית, למשל. במובנים מסוימים, זה כמו משחק בין ילדים מכתה ה/ לילדים מכתה ח'. בסופו של דבר ברור למי יש יתרון ומי ינצח כמעט בוודאות. מה שיכול לעשות את ההבדל, או יותר נכון לצמצם בפערים, הוא משחק הקרבה ושאפתנות בלתי רגילים של הצד החלש יותר על הנייר.

פעם, מזמן, שיחקתי עם קבוצת ילדי ה-ו של מכבי פ"ת נגד ילדי ז-ח של מכבי הוד השרון באיזשהו משחק אימון. מעבר לזה שהקבוצה שלנו היתה רגילה לשחק על פי חוקי קט-סל וסלים נמוכים והמשחק הספציפי הזה התקיים במגרש רגיל ובסלים גבוהים, היה די ברור מי טוב יותר.

איכשהו, לקחנו את המשחק הזה להארכה ושם הפסדנו. אני זוכר שפשוט החלטנו בינינו שנלחמים הכי חזק שאפשר. כל סל שמישהו מאיתנו קלע העניק לנו המון ביטחון. התחיל את המשחק ההוא בלי הרבה אמונה, לא באמת חשבנו שנוכל לנצח משחק נגד ילדים שגבוהים מאיתנו בראש וחזקים בשריר. זה הרי לא דבר טבעי שילד בכתה ה' נכנס לסל ומצליח לעבור שחקן בכתה ח', לקלוע את הצעד וחצי וגם לסחוט עבירה ולהשחיל מהקו, נניח. עם הביטחון הזה הלכנו הלאה והלאה, עוד צעד ועוד צעד.

במהלך הגמר בין ספרד לארצות הברית חזרו אלי הזיכרונות והתחושות ההן. גם אם אי-אפשר לגמד ביכולתם של פאו גאסול, חואן קרלוס נבארו, חורחה גרבאחוסה, רודי פרננדס ושחקנים אחרים ששיחקו וישחקו ב-NBA, די ברור שנבחרת שואבת כוח בלתי רגיל כשפעולות מסוימות עובדות כמו שצריך.

אם קרלוס חימנס קולע שלשה, אם פליפה רייס מושך ריבאונדים בהתקפה, אם ריקי רוביו עובר את ג'ייסון קיד וקולע סל או ברני רודריגס נשכב על הרצפה יחד עם כרמלו אנתוני במאבק על כדור – כל זה נותן אמונה לכל מרכיבי הנבחרת הספרדית שאפשר לחלץ משהו במשחק הזה. וזו אותה נבחר, כזכור, שהפסידה ב-37 הפרש בפעם הקודמת שראתה את הספרדים.

העניין הוא, שאת הלחימה הזו קשה לייצר יש מאין. תמיד ישנו משבר כלשהו שיגרום להקדשת המאמץ הזו להתפוגג עם הזמן, בטח כשמדובר בטורניר ארוך. אבל הפעם, בגמר הנוכחי, גם לכבוד העצמי היה חלק במשחק המצוין של הספרדים אחרי אותה תבוסה שפגעה בהם. על הכבוד העצמי נבחרת ספרד תילחם עד חורמה. כל אחד כמעט יילחם על כבודו אחרי תבוסה ב-37 הפרש. לספרדים, וגם את זה צריך לומר, יש סיוע מבפנים בעניין הזה. ובמלים אחרות: הם גם יודעים לשחק כדורסל בלי קשר לרוח שלהם.

שני מבצעים של רודי פרננדס גרמו לכולם להצטער על כך שאף ערוץ לא שידר בעונה שעברה את הליגה הספרדית באופן קבוע, או לפחות את הפיינל-8 של גביע יול"ב בו זכתה חונטוד בדאלונה. הדאנק ההוא על הראש של הווארד (זה היה הווארד?), ועוד לפני כן הכדרורים בין הרגליים פעם-אחר-פעם שהסתיימו בשלשה משמונה מטרים על הראש של השומר שלו – מה נגיד ומה נאמר. לזה אין שום קשר למאבק וללחימה על המגרש. לזה קוראים כישרון נטו.

ר"ר, ריקי-רודי, הצמד של ספרד, יכול לרוץ בנבחרת עוד הרבה מאוד שנים. לנו יש את מ"מ, מיקי-מוטי, אבל הצמד הזה לא פעיל כבר המון שנים.

נסתפק כנראה בצמד י"י, יניב-יותם, ועם קצת מזל אפילו לא נגיע לטורניר ההזדמנות האחרונה.