לשמחתי הרבה, עד היום לא נרשמו לחובתי יותר מדי מקרים בהם הייתי אובד עצות. למען הסר ספק, אין מדובר ברגעים בודדים של מבוכה, בפדיחות נקודתיות כאלו ואחרות, או בבלבול קל שלרוב חלף-עבר בתוך מספר דקות. כאלה, ידעתי ב-43 השנים האחרונות ככוכבי השמיים לרוב. כוונתי למצבים חריגים, בהם חש הבן אדם (או הבת חווה, לצורך העניין) חוסר אונים כללי, מלווה באי ידיעה מוחלטת מה עליו לעשות ולאן עליו לפנות, המנטרלים את יכולתו לתפקד ולרוב מונעים מחייו להמשיך ולזרום בנחת במסלולם.

והנה, בעצם ימים אלה ממש, אני ניצב למרבה הצער באחד מאותם מצבים חריגים ומאוסים, והכל "באשמת" אנשי התוכן של yes, שהחליטו מסיבות שטרם הובהרו סופית, לפתוח בחודשי הקיץ ערוץ מיוחד, שכל כולו תכניות ריאליטי. ממש כך, 24 שעות ביממה של כמעט כל מה שזז בתחום - רווקות, רווקים, מעצבות, מעצבים, דוגמניות, דוגמנים, רודפות ורודפי כסף ופרסום מכל הסוגים והמינים וכן הלאה וכן הלאה.

עכשיו ככה - עקרונית, רחוק ממני הריאליטי כרחוק מורן רוט מכריס פול. לא סובל את כל ה"כוכב-נולד-לרקוד-עם-כוכבים", את השורדים והשורדות, המהפכים והמהפכות, את היפות והחנונים ואת האני-לא-יודע-אפילו-איך-להגדיר-אותם שמסכימים להשתתף בתכניות כמו "הפוליגרף". לא אוהב, לא מדבר אליי, לא צופה ולא רוצה לשמוע עליהם.

ברם אולם, במהלך השנים התוודעתי איכשהו לשלוש-ארבע תכניות מהז'אנר הדי נפסד הזה, שבאופן מוזר ולא לגמרי מוסבר התחלתי לעקוב אחריהן, ולא אכחיש שאפילו די באדיקות. מתחקיר הסקת המסקנות והפקת הלקחים שקיימתי עם עצמי לאור ממצאים חמורים אלה, עולה כי כל אחת מהתכניות שבתה את לבי מסיבה שונה. לא מנחם, אבל בהחלט מתרץ.

הראשונה היתה "המירוץ למיליון", ששמה המקורי - The Amazing Race - הולם אותה אף יותר, שכן מופלא ומדהים הוא המירוץ הזה סביב העולם, בו מתחרים כעשרה זוגות על מיליון דולר. מופלא ומדהים הוא המירוץ במיוחד מבחינת ההפקה הכל כך מורכבת וקשה, שאין אלא להסיר את הכובע בפני האחראים לה: דהירה מטורפת בין יבשות ומדינות, כאשר בכל מדינה מוצבים בפני המתחרים אתגרים ומשימות הקשורות להיסטוריה ולפולקלור המקומי. אין במילון מספיק מלים כדי לתאר את המאמץ הנדרש על מנת להגיע לאותו תיאום בלתי אפשרי בין מאות רבות, אם לא אלפי אנשים, הנוטלים חלק בארגון הפרויקט.

סתם לשם המחשה: העונה הנוכחית כללה עד עכשיו, בין השאר, הולכת חמורים באירלנד, רכיבה על אופניים וקפיצה במוט מעל תעלות בוץ בהולנד, חליבת נאקות ולימוד אנגלית בבורקינה פאסו, אומגה וחתירה בסירות בקרואטיה, ריקודים מסורתיים באיטליה ואנחנו רק באמצע הדרך. זו לא רק ההפקה, אלא גם הדינמיקה המאוד אינטנסיבית המתפתחת במהלך המירוץ אצל הזוגות השונים, שכמיטב המסורת האמריקאית נבחרים לפי סטריאוטיפים ברורים (לעולם יהיו שם זוג נשוי, אבא ובת, בלונדיניות, גייז, שחורים, לבנים, צהובים, היספנים וכן הלאה). בארץ ניסו לחקות את זה פעם עם "מירוץ לדירה" או איך שלא קראו לזה, אבל לא ממש התחברתי לזה. המקור, כאמור, זה כבר סיפור אחר.

הבאה בתור היא The Biggest Loser, או "לרדת בגדול" בגרסה המקומית הלא ממש מבריקה (די כבר עם הציפי שביט הזו!). התחלתי לצפות בה בעקבות תהליך של ירידה דרסטית במשקל שעבר אחד מחבריי הקרובים, ומאז לא חדלתי. לא ממש יודע להסביר את זה, אבל יש משהו מאוד אנושי ונוגע ללב במעקב אחרי אנשים שמגיעים למצב בו הם כמעט אוכלים את עצמם למוות, ואז מנסים להשיל מעליהם עשרות על עשרות של קילוגרמים עודפים בעזרת פעילות גופנית ומשימות מקוריות במיוחד (בגרסה האורגינלית, כן? בארץ סתם מחקים את האמריקאים) שרוקחים עבורם אנשי ההפקה.

וישנו גם השף גורדון רמזי, שהוא בכלל אליל בכל קנה מידה. גאון בישול עם ג'ורה שלא תיאמן, שסביבו נבנתה "מטבח הגיהנום", אם תרצו - ה"הישרדות" של עולם המזון. תחרות בין כתריסר שפים ושפים לעתיד, המתמודדים על ניהול מסעדה יוקרתית. מעבר לכך שמדובר באוכל, וזה תמיד טוב, יש מעט דברים משעשעים יותר מלצפות בחבר רמזי מתעמר בפקודיו, באופן שגורם גם למ"כ הטירונים הסדיסט ביותר - כמו גם למנחה הגרסה המקומית של התכנית, השף עזרא קדם - להיראות כמו אמא תרזה. אוהב את התכנית הזו, מאוד אוהב.

אז איפה הבעיה? או, יפה ששאלתם. התקבצו להם קברניטי yes, טיכסו עצה ושיבצו את שלוש התכניות הללו מדי ערב בערבו, ועוד בזו אחר זו! כך נוצר לו בלוק של שלוש שעות רצופות, המשתלטות על כל הערב, ומקשות עלינו מאוד להתנתק מהמסך לטובת פעילויות אחרות. אם לא די בכך, כל זה מתרחש כאשר הכדורסל יוצא שוב לדרך עם משחקי מוקדמות אליפות אירופה בכדורסל שכבר החלו (נשים), או שיחלו בקרוב מאוד (גברים), עם עונת הכדורסל המקומית והאירופית שכבר מציצה מעבר לפינה, עם ליגת האלופות בענף-שאין-לנקוב-בשמו, שגם בה אני צופה בעוונותיי, ועם עוד אירועים רבים וחשובים שידרשו לא מעט זמן.

לכן, יוצאת מכאן קריאה נרגשת לאנשי הלווין לצמצם לאלתר את תדירות שידור תכניותינו האהובות, או לפזרן על פני ימים ושעות שונים ומשונים, ואולי בכלל לבטל את הערוץ הזה על מנת שהספורט, ובמיוחד הכדורסל, ישובו ויזכו בביתנו למעמד הראוי להם בראש סדר העדיפויות הטלוויזיוני. תודה.

shaharhermelin@gmail.com