כבר שמעתם את הסיפור על הזר של מכבי ראשון לציון, לואיס גרהאם, שבקבוצה חשבו שהגובה שלו הוא 2.04 וכשהוא נחת כאן התברר שהוא רק 1.98?

הייתי מרביץ כאן לכבודו את cut a long story short

של שפנדאו באלט, מה זאת אומרת של מי?

אבל האיכות של הקליפ לא מי יודע כמה. ככה זה כשמזדקנים: קמטים וכאלה, יו נואו, שום דבר כבר לא ממש טרי והשיר הזה הוא חתיכת ענתיקה.

אחר כך רציתי להרביץ פה את

I don't need this pressure on

של שפנדאו באלט, מה זאת אומרת של מי?

וחשבתי שזה יכול להיות יופי של שיר מבחינת מרקוס פייזר סוס יאור. והאמת? יש לי תחושה שהוא ישמח לקבל איזה פיצוי כספי או משהו, אם אפשר, ולחפש את שארית עתידו המקצועי בעוד מורסיה כזו או אחרת. וסליחה על האכזריות, כן?

אבל אלה שירים כל כך ישנים ונדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שכבר ירדה עליהם העלטה.

וישבתי וחשבתי, או שמא עמדתי בכלל, וניסיתי להיזכר לאיזה שיר אני מתגעגע כשנפשי תקועה כמו האוויר הלח שעומד בחוץ ולא זז? איזה שיר אני צריך שיחלץ אותי כאילו אני מצבר מקרטע?

הנה הוא, ידעתי שזה הוא.

הנה שיר שגם אם משמיעים אותו היום, סדר גודל של כמעט 30 שנים אחרי שהוא יצא לשוק, עדיין אני יושב בכסא הנשיאותי ומתנדנד תוך כדי הקלדה. ולא מתוך שכרות.

לא, לא קול אנד דה גאנג. אבל לא מאוד רחוק בסגנון, והיות שיש פה גם קולו נשי זה אפילו יותר טוב מקול אנד דה גאנג. תיפח נפשי אם לא.

פשוט שיר שמביא איתו מצב רוח טוב, אנרגיות, קצב ושמחה. לא פחות.

לא הסגנון הכי אהוב עלי, נכון, אבל גם לא הכי לא-אהוב עלי.

ולפיכך, נרביץ פה כמה וכמה (וכמה!) השמעות של 'שאלאמאר' עם לילה למזכרת' שלא מתיישן אף פעם, ובעיקר מעורר געגועים לימים תמימים.

לא מתקשר לי כרגע עם כדורסל.

'לילה למזכרת'?

לא רואה איזשהו אירוע כדורסלני בקרוב שיכול לשבת תחת ההגדרה הזו.

נסתפק בשיר הפעם. בלי הקשרים. ועם נדנוד כסא נשיאותי נמרץ.

לא יודע איך קוראים לה, אבל מת על הקול שלה. מת.