היה ערב גדול אתמול, כזה שכל אוהד ספורט אמיתי מחכה לו. מבעוד מועד יידעתי את רעיית הנשיא בסיטואציה חסרת התקדים. היא נאנחה ואמרה: "נו, במה זה שונה מכל ערב? הרי בלאו הכי בין שבע לעשר אין עם מי לדבר עם כל הכדורסל הזה".

הסברתי לה שדווקא היתה פגרה עכשיו, ועדיין יש. ושעדיין יש לנו מספיק זמן לקיים ארוחות ערב משותפות, או להרביץ אמבטיה לתומרינגו סטאר ושאהיה פעיל מאוד בעניינים אלה גם בשבועות הקרובים. עד לשריקת הפתיחה לליגת קזינו, ליורוליג וכל השאר.

מה שלא אמרתי לה הוא, שאם הייתי מובטל או רווק, או אם לא היה לי היום תור לרופא השיניים על הבוקר, הייתי ממשיך גם אל סרינה וויליאמס נגד ילנה יאנקוביץ' בגמר הנשים ב-2 בלילה.

בקיצור, ב-18.10 התיישבתי לראות את רוז'ה-שלנו נגד נובאק דג'וקוביץ' בחצי הגמר. בלי לפתוח פה לשום דבר ואף אחד, רוז'ה-שלנו נראה קצת מאושש. קצת חוזר לפדרר של לפני 2008. עדיין לא לגמרי, עדיין לא ממש, אבל נראה יותר טוב. והוא לא רק בחור טוב, רוז'ה-שלנו. הוא גם יודע מתי לסגור עניינים. קצת לפני שהתחיל המשחק בבוסניה - חצי הגמר היה גמור ונעול עם 1:3 ומקום בגמר.

שלנו בגמר! לא נכחיש זאת!

מה שהעביר אותי לכדורסל בבוסניה. ואיך שהתחיל המשחק, מה אני אגיד לכם, שוב הגיעה התחושה הזו. מה זה הדבר הזה? המקום הזה? המשחק הזה? הרמה הזו? השידור הזה? סליחה ומחילה, אין מה להשוות בכלל.

לא, באמת, אין מה להשוות.

פסגת הטניס העולמי לעומת חרטאבונה-בוסניה לקזינו-ישראל? לא יודע, אין בזה שום קסם. עברה מחצית שלמה לפני שהצלחתי להביא את עצמי להתמקדות מלאה במשחק. ועם זאת, לא הצצתי אפילו פעם אחת למשחק המקביל של נבחרת הביפ שלנו. אפילו פעם אחת לא.

בעיקר כי היתה אלטרנטיבה: נדאל-המנוול שיחק בחצי הגמר השני נגד אנדי מארי והצטרפתי למערכה השנייה. כן, פה ושם על חשבון הכדורסל. אומרים על כדורסל, ובעיקר כדורסל מה-NBA, שאפשר להצטרף לחמש הדקות האחרונות של משחק ולא להרגיש שהפסדת משהו. אפשר להגיד את זה כמעט על כל ענף ספורט. אבל איכשהו, לראות איך הולך ונבנה המשחק בין נדאל למארי שהתפתח לכדי סנסציה (0-2 למארי עד שבא הגשם ועצר הכל) – יותר חשוב, מרתק וקריטי מאשר לראות איך בוסניה עלתה ליתרון במחצית, או איך ישראל צמצמה אותו ברבע השלישי.

אכן כי כן, היה אומר על זה ודאי ד. דבורין, דברי כפירה אלה.

נתקשה להכחיש זאת. והפעם - אפילו נשקול לאשר.

אבל למה לריב בין טניס לכדורסל? שניהם בנינו, שניהם יקירינו. הבעיה היא עם הביפ.

בדקה ה-75 קפצתי לראשונה לראות מה קורה. היה 0-2 למתנגד.

אתקשה להכחיש חיוך קל שהסתמן בזוויות הפה. או כך לפחות נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא.

אחרי כמה דקות המתנגד הוביל רק 1-2.

ואיפשהו, במשהו שהרגיש לי מרחוק כמו תוספת זמן, נשמעו פתאום צעקות וזעקות ושאגות מבתיהם של כמה מבני העם. הבנתי שתיקו. ואכן היה. נו, נאה. למה לא, שיהיה.

לכדורסל נותרו עוד שתיים-שלוש דקות לשחק. בוסניה הובילה בשלוש, או ארבע, או חמש. כל זה כבר היה פחות חשוב לפתע.

פתאום נפלה עלי עננה והחלה להמטיר תובנות:

מתי, מתי גם בכדורסל יזעקו בכל גרונם בני העם מסל חשוב של ליאור אליהו 10 שניות לסיום, שמעלה את ישראל ליתרון בנקודה בבוסניה? מתי ישאגו כשיניב גרין יחסום חדירה לסל של ברמר, הגארד-המה-זה-בוסני-אין-פה-שאלה-בכלל.

מתי, לעזאזל? עד מתי זה יימשך?

עד מתי ימשול הביפ?

מה אנחנו עושים לא נכון, שהביפ מולך ככה. ולא פחות חשוב מזה - הישלוט לעד?

אתמהה ממושכות ולא אבין זאת. ואף אתקשה להשיב.

שהרי כבר שרו הכל עובר חביבי אי-אז בימים: איך אדע ועודני ילד, זו חידה ותשובה לי אין.

ילד הייתי גם זקנתי, ועדיין אין לי תשובה.

מה שבטוח, היה לילה של יום קשה. ועבדתי כמו כלב (מול הטלוויזיה). כן, זה הביטלס. והנה הם כאן בשיר הגדול הזה. לא שהגענו ל'שיר אחד ביום', אבל זה מתלבש לי על הטקסט, נו. למה להיות קטנונים?

וגם 'עד מתי', כמובן, של אתי אנקרי הגדולה.