אחרי המשחק בבוסניה החליטו באיגוד הכדורסל להחזיר את הנבחרת לישראל, כדי לאפשר לאנשים לנוח קצת, ואז להמריא שוב לצ'כיה. ייגמר המשחק בצ'כיה – יטוסו לאנגליה ישירות.

כשמדובר בטורניר בן 6 משחקים, שלושה מהם באירופה, על פני 18 ימים, התכנון צריך להיות דקדקני. קפדני. כמעט צבאי. איכשהו, תמיד כשמדובר בנבחרת ישראל עולות טרוניות כאלה ואחרות מצד השחקנים לגבי סידור נסיעות לא מספיק מתחשב, טלטולים ארוכים מדי, היעדר חשיבה מספקת בבניית לוח הטיסות.

כשזה קורה בקבוצות, בעיקר במכבי ת"א, לא שומעים כלום. עניין של ניסיון בארגון, יעדים (קל יותר להגיע לרומא או אתונה מאשר לטוזלה) וכנראה שגם הבדלים בגודל התקציבים בין זה של האיגוד לזה של מכבי. ואולי גם, אתם יודעים מה, חוסר רצון להתעסק בעניינים האלה מצד השחקנים. אחרי הכל, בקבוצות הם מקבלים את הכסף הגדול. מהאיגוד רק כסף קטן. כסף עושה הבדל בהרבה דברים, יו נואו. אז זה ככה גם במידת המוכנות של השחקנים להשמיע ביקורת כלפי המעסיק שלהם.

יש אנשים רציניים וכבדי ראש כמו אבי סגל מ'ישראל היום' (היי, המטפלת של תומרינגו סטאר התחילה להביא את העיתון ללשכה הנשיאותית, מסתבר שמחלקים אותו באוטובוס). סגל טען אתמול, שכמו שהאיגוד משקיע בסקאוט שייצא לראות את המשחקים של היריבות ויעביר חוות דעת למאמננו הלאומי ולעוזריו, אולי הגיע הזמן להעסיק גם מין סקאוט טכני כזה. אחד שיוודא שרמת המלונות סבירה, שהאולם הביתי ראוי ועוד כהנה וכשמה, כדי שאפשר יהיה להתארגן גם לעניינים האלה.

רעיון לא רע. מודה.

אבל אני-מה-אני, שטותניק אני לפעמים, ולכן מה שתפס אותי בכל הסיפור הזה הן כמובן הטיסות של נבחרת ישראל.

על פי החשבון שלי, בהערכה מאוד לא מדויקת ומבלי לבדוק לעומק, מדובר בשבע טיסות פלוס-מינוס בתוך אחד עשר ימים, יען כי ההגרלה סידרה לנבחרת שלושה משחקי חוץ רצופים.

תיפח נפשי העצלה אם לא הייתי מתקפל בדרך ופורש באמצע המשימה. כזה אני – נשיא מפונק לעיתים. קשה עלי מאוד ההתגלגלות בדרכים, אתקשה להכחיש זאת.

שהרי מה איבדתי בטוזלה, מה?

אין סיכוי שהייתי שורד נסיעה כזו מבלי לאבד חלק משפיות דעתי.

שבע טיסות. בואו ונראה: מכאן לווינה ומשם לבוסניה, כן? ככה לפחות פורסם איפשהו.

מבוסניה בחזרה לכאן. לא יודע אם ישיר או לא, סביר שדרך וינה.

מכאן לצ'כיה.

מצ'כיה לאנגליה.

מאנגליה לכאן.

ועוד לא דיברתי על כל ההיטלטלות באוטובוסים בין כל הסראייבו לטוזלה האלה, או בין פראג לפראדוביצה.

אני שונא אוטובוסים. נסיעה ארוכה בהם גורמת לי בחילה.

עדין הוא הנשיא, לפעמים.

והשד יודע אם מצ'כיה הם נוחתים ישירות בליברפול, או צריכים לעבור קודם דרך לונדון.

כי אם כן, מלונדון לליברפול זו עוד טיסה. אז יש לנו כבר שמונה. ואולי גם תשע, אם חוזרים מליברפול בטיסה ללונדון.

ועוד לא דיברנו על השעות המוזרות שהחבר'ה האלה טסים בהן. כל מיני רבע לחמש בבוקר וכאלה, עם לילות בלי שינה וניסיון לתפוס תנומות לא מוצלחות במטוסים, עם צוואר עקום וראש שעולה ויורד, עולה ויורד מבלי מנוח. לא אידיאלי. מאוד לא.

ואני מה? בבוקר אני תופס את ראשו הריחני ודל השיער של תומרינגו סטאר ונותן לו נשיקה. לא הייתי מחליף את זה בנסיעת אוטובוס מטוזלה לסראייבו אחרי הפסד.

למרות שפעם, באחת הנסיעות עם מכבי ת"א, באחת מהרבע לחמש בבוקר האלה בדרך חזרה לארץ אחרי הפסד, ישב טרי פייר במושב האחורי והתחיל לזמר נעימות. אמרו לו המסובים: חלאס, טרי, תן לישון, יא דביל. והוא נדם. רוצה לומר, ישנם קטעים-קטעים בטיסות האלה. אבל אין כמו מיטתי הפרטית, היא ולא אחרת.

אכן כי כן, היה אומר על זה ודאי ד. דבורין, ויאאאא אולוהיייים היה מוסיף זוהיר בהלול, ואף אני אומר ואוסיף - רבותי נברך: ברוך הוא וברוך שמו על שדאג שמיטתי תיווצר, ואוכל לשכב עליה נינוח יום ולילה, לילה ויום. כי נו פלייס לייק הום, יו נואו.

אמנם אני חובב חיבה עזה את נוכחותו של מנהל הנבחרת האגדי, מהמצחיקים שיש, מומו לוצקי, מי ששימש כמורה הספורט בחטיבת הביניים בה למדתי, ואין לי צל של מושג איך הוא מיטלטל לו ככה בגילו, אבל אמסור לו כאן ועכשיו ד"ש מרחוק, ואעדיף להישאר כאן. רחוק מהאירועים. בלשכה הנשיאותית הממוזגת והקרירה.

החזק מעמד, מומו.

או כמו שאומרת סבתא נועה:

Good night, sleep tight, don't let the bedbugs bite