לפני כמה וכמה (וכמה!) ימים רעדו מסכי הערוצים השונים של ספורט 5 בקידומון לשידורי סופשבוע על אגדת אוסישקין והפועל ת"א. היה משהו מיסטי בפרומו הזה. במוסיקה הנלווית, בפרצופים המוכרים המרצדים במהירות בזה אחר זה. הנה רוזין ז"ל, והנה הסל של טפירו, והנה השריף האלמותי מלא ההוד ונדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שגם את הגנרל הסרבי ראדנקו דובראש ראו שם לרגע ועוד כהנה וכשמה כולל הדאנק של גילי מוסינזון מזמנים מאוחרים יותר. והקהל, כמובן, כי אוסישקין בלי קהל זה לא זה.

אכן כי כן, נתקשה להכחיש זאת: יופי של דבר, במיוחד לאוהדי הפועל ת"א או סתם לאוהדי כדורסל שההגדרה "הרגעים הגדולים של אוסישקין" מזכיר להם יותר מאשר אולם שנחרב.

לא יודע עד כמה המטרה העיקרית של הפרומו הזה עבדה: אני, למשל, לא רצתי להתחבר לשלוחת הגולד של ערוץ הספורט כדי לצפות בשידורי סוף השבוע הזה, על אף שממש כמו ניקולה וויצ'יץ' במכבי ת"א, למשל, את שנותיי הטובות ביותר כריפורטר עשיתי באוסישקין.

יצא שסוף השבוע התקדם, משחקי הפועל ת"א רצו בזה אחר זה, אני מניח, ואנחנו יצאנו לאיזה פיקניק נשיאותי בהרי ירושלים. וביום ראשון בבוקר כל זה כבר היה מאחורינו. ולא ראיתי אפילו דקה.

אבל את קולו העמוק של הקריין גיל קומר המדבר בפרומו על אגדת אוסשקין שמתחת לחורבות או משהו, ועל רחש הקהל העולה באופן עמום מתחת ליציעים והולך ומתגבר ופורץ אל חלל האולם, לא שכחתי במהירות, מסתבר.

הבוקר, או שמא אתמול או שלשום, רק האל הטוב זוכר במדויק, נגלה אלי המלאך דייויד ת'רדקיל בהיותי שרוי בשרעפים, מקונן ודאי על עוד בוקר שהגיע מוקדם מדי. במופע מרהיב הוא הרביץ גשם של שלשות כאשר אחרי כל אחת מהן הוא דוהר בדילוגים להגנה, זרועותיו מתוחות לאחור ואצבעותיו זקורות כלפי המשטח משל היה מצנן את אקדחיו הלוהטים אחרי כל צ'אקה. פוזה טיפוסית היתה זו.

כה נורא היה השריף, וכה פלאי בעיניי. שבע שלשות הוא הרביץ. שבע. וכולן דווקא לא באוסישקין אלא ביד אליהו במשחק נגד מכבי ת"א באיזה שלב בגביע או משהו, שהסתיים בתיקו. זה מה שזכור. שבעים ומשהו-שבעים ומשהו, או שמונים ומשהו-שמונים ומשהו. לכו תמצאו את המשחק הזה בארכיונים, נו.

כך או אחרת, אחרת או כך, נרעשתי לפתע. אחת לתקופה אני נזכר בענייני אוסישקין למיניהם ומרביץ פה איזה אייטמון. לאורך קריירת הכתיבה שיגרתי לעולם לא מעט אייטמונים שקשורים להפועל ת"א, לאוסשיקין, למיתוס, לשריף. והנה, כל הדברים האלה מקבלים פתאום פרספקטיבה אחרת לגמרי.

בהנחה שמשחק שבע השלשות המפורסם של השריף על ראשם של מוטי דניאל והיונה ההנפלדית ואחרים היה ב-1992 כמו שנדמה לי, על אף שאינני, הרי שעברו 16 שנים מאז.

16 שנים, יא אולוהיייים. תיפח רוחי, תיפח גם נפשי – אני מתקשה להאמין. וגם אחרי 16 שנים, וגם בחלום, קצרה ידם של היונה ושל דניאל ושאר שומריו מלהושיע.

אתמול יצא לי לדבר קצרות טלפונית עם שמעל'ה אמסלם האגדי, איש שהיה לו הכבוד לא רק להשתתף בכל הדרבים הגדולים ההם, אלא גם לשחק לצדו של השריף ולאחוז בגלימתו.

"שמעל'ה", אמרתי לו בין השאר, "השיער כבר לבן, השיער. השמש פה הורגת אותנו".

"גם הגיל", הוא אמר, "הגיל מלבין לנו את הראש".

"הגם אתה, שמעל'ה", שאלתי.

"גם אני, אין מה לעשות", הגיב.

רציתי להרחיב איתו בדיבור ולדון בענייני פרוויס שורט, וונדל אלכסיס ושמות אגדיים אחרים, אבל ענייני דיומא דחופים מנעו מאיתנו להמשיך בשיחה. נפרדנו בחדווה ובדיצה, אם כי דיון מעמיק בשולי גלימתו של השריף – תמיד רציתי לדעת אם היא עשויה פשתן - לא קיימנו למרבה הצער.

16 שנים שבהן לא שמענו מהשריף דבר. פעם, לפני כמה וכמה (וכמה!) שנים דיווחה ברוריה ביגמן שעבדה אז בהפועל ת"א על הזמנה ששיגר המועדון לשריף לכבוד איזה אירוע גדול שציינו, ועל כך שהוא צפוי לנחות בימים הקרובים. שמתי לי פודרה, צבעתי ריסים, לבשתי שמלה מקושטת כיסים, אבל זמן קצר אחר כך הגיעה הבשורה: השריף לא יגיע. כבר לא זוכר את הנימוק.

16 שנים מאז מופע הצ'אקות ההוא.

האם יהיה זה שוק לראותו היום, מן הסוג שפקד את הנשיאות שעה שבוב מורס המופתי התייצב נטול רעמת הבלונד ועטור קרחת מבהיקה לטקס חמישים הגדולים של היורוליג שנערך לא מזמן?

האם הצליח לטשטש את צלקתו המעמיקה בעזרת טיפול לייזר חדשני?

היכן הוא גר?

האם יש לו צאצאים וממשיכי דרך?

האם הוא מסוגל לדקלם את הרוסטר של הפועל ת"א מעונת 1992, למשל? האם הוא זוכר את אשר אבוטבול, דרור פחימה, יניב בביוף וצח יאיר?

מה הוא חושב על פרוויס הגדול, ומה באמת הפריע לו אצל דובראש, אפשר לדעת סוף-סוף?

האם שמע על מותו של מורנו ורבנו ענק הרוח רולף דה וולף שאין שני ושני אין לו?

ומה דעתו של תומר שטיינהאור, שממשיך לשחק בטבעון עד עצם היום הזה?

ומעל הכל – האם הוא זוכר אותי?

אותי, אותי. גדול חסידיו בכל הזמנים, שעד היום, 16 שנים אחרי מטח הצ'אקות ההוא בהיכל ושלל מופעי ראווה באוסישקין-האולם, עדיין מרביץ אייטמונים טריים בהם מככב השם ת'רדקיל והתרגשות רבה אוחזת בי בכל פעם מחדש.

אני, שחורך את המקלדת בניסיונות נואשים להנחיל לבני הדורות הבאים משהו, באמת משהו, ולו משהו, מפועלו המפואר של דייויד ת'רדקיל.

האם הוא זוכר?

אתמהה נואשות וממושכות ולא אדע מהן התשובות לשאלות מסעירות אלה.

ועד למתקפת אוסישקין הבאה שוודאי תעקוץ אותי כאלרגיה שאין לה תרופה, אומר לכם ארבע מלים:

שלומות ונצורות בשלב זה.