ערן שלום,

הבטחתי לך בפעם הקודמת סיפור קטן שגם ג'ים בוטרייט הגדול נכלל בו. אז הנה זה:

בסביבות הדקה החמישית של המשחק נגד נערי מכבי תל אביב מצאתי את עצמי, שלא בטובתי, נע לכיוון הסל של מכבי לקראת צעד וחצי שבעקבותיו סל קל, כמובן. כדי להבין את הסיטואציה הזאת לעומקה, צריך לחזור כמה שנים לאחור.

בגיל שמונה גרשון דקל לימד אותי קסם: אם עומדים בזווית של 45 מעלות מהסל וזורקים לזווית העליונה של הריבוע הקטן שעל הקרש – הכדור חייב להיכנס. הוא הסביר את זה בחיתוך הדיבור הביטחוני שלו, שהיה, כך הייתי משוכנע, אותו דיבור שנשמע בכל רחבי רשתות הקשר של צבאנו כאשר שעט ברחבי סיני המאובקים זמן לא רב קודם לכן. אחר כך הוא הראה את הקסם כמה פעמים לעינינו המשתאות וגם נתן לנו לנסות – וזה עבד! כל הילדים בחוג זרקו, זה אחרי זה – ואין אפס.

זאת החוויה המכוננת שלי בכדורסל: באותו רגע הבנתי שיש שיטה ויש אפשרות ללמוד איך להשתלט על הדבר הזה. כך הוא הכניס הבנה וסדר ותחושה של יכולת, במה שעד אז התמצה בריצה, כדרור וזריקה די פרועים. אני מניח שהרבה ילדים עוברים את השיעור הזה מתישהו. אבל אנחנו הרי קיבלנו אותו מלא פחות מאשר גרשון דקל, דמות מהימנה ובת סמכא מאין כמוה, חרף פועליותו שלא ניתן היה להכחיש אותה.

אחר כך הוא הוסיף לזה את הצעד וחצי, וכבר ידענו בוודאות שאנחנו שחקנים-שחקנים.

מה שקצת הוזנח בהסבר שלו, ושאותו שהבנתי רק באיחור, היה שצעד וחצי לכיוון הסל של המתנגד עלול להתפרש על ידו כצעד עוין ותוקפני בעליל, ולהוביל להתנגדות נחרצת של ההגנה לניסיון שלך, הלגיטימי לכשעצמו, לקלוע לסל שלהם. כטיפוס שוחר שלום מטבעי, מתרחק מכל ריב ומדון, העדפתי לחסוך לעצמי את האינטראקציה הבלתי נעימה הזאת, ולכן הסתפקתי בצעד וחצי מרהיב בזמן החימום, ובקליעות מאזור היציע בזמן המשחק.

ואז, דווקא במשחק נגד מכבי, בחוסר תשומת לב בלתי נסלח מצדי, קיבלתי את הכדור במצב שבו לא ניתן היה להצדיק בשום פנים ואופן הימנעות מהתקפה מתפרצת: אני עם הכדור, וכל שחקני מכבי הרחק מאחוריי. אין ברירה, אם כן. אז אני רץ. במתינות, אבל רץ. לקראת קו הפאול משתלט עליי משהו שלצופה השטחי מבחוץ עלול להתפרש כפאניקה. אבל הצופה הנבון, המעמיק ובעל הדקויות, מבין מיד שמדובר במשהו אחר, בשיקול הישרדותי מהיר והגיוני. תוך כדי התקדמות זהירה נזכרתי שאני הקטן מכדרר כעת במגרש ההיסטורי של מכבי ליד קולנוע אורלי (מקודם אוריון), ובאותו הבזק הפנמתי עוד לזוועתי, ששני בריונים צהובים, שעדיפים עליי מכל בחינה שהיא, עומדים תיכף להשיג אותי, ושני הבריונים האלה רוצים מאד את מה שאני מחזיק כרגע ביד.

שקללתי בראש במהירות את כל הנתונים האלה, והבנתי שאם אני לא עושה משהו מיידי, זה ייגמר רע מאד. המסקנה והפעולה היו מיידיות: עצרתי בחריקה על קו הפאול ובלי להסתכל הטלתי ממני והלאה את תפוח האדמה הלוהט. הפעולה הזאת הייתה בניגוד לכל מה שלמדנו באימונים – ודאי שבימים ההם, כשהשלשות טרם הוכרו בארץ - התקפה מתפרצת חייבת להיגמר בצעד וחצי. אבל לפעמים הסטטיסטיקה מחייכת אליך. אין לי מושג איך, כי לא הסתכלתי, אבל הכדור פגע בקרש – ונכנס פנימה.

חזרתי להגנה בריצה מלווה חלקה גאווה וחלקה מבוכה וחשש מהמאמן. תוך כדי ריצה הגנבתי מבט למקום שבו עמד משועמם בתחילת המשחק לא אחר מאשר ג'-י-ם ב-ו--ט-ר-י-י-ט, שזמן קצר לפני כן הגיע למכבי, כדי לראות איזה רושם עשתה עליו ההתקפה המתפרצת שלי; אבל ג'ים כבר לא היה שם. מן הסתם נחפז להתאמן גם הוא על הזריקה הזאת.

שנה וחצי אחר כך, זריקה שלו הביאה לנו את גביע אירופה, כך שניתן לומר בביטחון מסוים שגם לי היתה תרומה צנועה לזכייה ההיסטורית ההיא.