ובהצגה הראשונה, כמו שאומרים, ישבתי לראות את הפועל חולון נגד בני השרון לצלילי קולם של רן מלובני ומאמננו הלאומי בעמדת הפרשן. מאמננו, אגב, היה משוחרר מהרגיל. חלפו-עברו הימים בהם נעלם אחרי אובדן האליפות ולא הסכים לפצות פה. הזמן מרפא הכל, אומרים האומרים. וכרגיל, הם צודקים. מקסימום תישאר צלקת. אמר חברו: לא נורא, חבר, ישנן צרות גדולות יותר.

כנראה שלא יהיה נכון לשפוט או לחרוץ דין בעניין חולון, מאחר שהסגל שעמד לרשות הקבוצה במשחק הזה הוא לא אופטימלי מבחינתה. וחולון של העונה הקרובה, ייאמר מיד, או צריך לומר, או כל צמד מלים שאפשר להכניס בין שני פסיקים, תצטרך כל שחקן בסגל כדי לגרד מספיק ניצחונות כדי להישאר בליגה.

בלי קרטיס ווית'רס ואורי קוקיה, שני פצועים שיושבים על עמדות הפנים, חולון סבלה מרכות מתחת לסלים. זה בא לידי ביטוי בנתוני הריבאונדים הסופיים של שתי הקבוצות, ויכול להיות שבהרכב מלא הנתון הזה היה מאוזן יותר וגם המשחק (20 הפרש לבני השרון) לא היה חד צדדי.

ראיתי את דרון וושינגטון והוא הסטריאוטיפ של שחקן המכללות האתלטי, המגוון, הנלהב, שעושה כמה וכמה (וכמה!) דברים טוב עד שהוא חושב שהוא יכול להיות שחקן NBA מצליח כבר מחר בבוקר, אבל הוא לא. הוא משדר משהו כל כך בוסרי ותמים – ואולי זה רק אני – שקצת חבל לי שהוא הגיע דווקא להפועל חולון, לפחות כמו שהיא נראית כרגע. והיא נראית די כבויה וחסרת אנרגיות, על אף כל הניסיונות של המאמן ושל הקהל להדליק את השחקנים על המגרש.

וושינגטון חייב לקבל עזרה מעוד שחקנים, אבל חלקם כאמור פצועים ומדברים על עוד זר שבדרך. והנה עוד קבוצה שהסגל שלה עדיין לא מוכן והליגה תיכף מתחילה.

בהנחה שחולון תהיה קבוצת מרכז טבלה ומטה העונה או אפילו תיאבק נגד ירידה באופן ממשי, אני לוקח תמיד את המודל של הפועל גבת ההיא, עם דריק גרווין המופתי ורודני מונרו חסר התקדים. כדי שיהיה לה סיכוי, אסור לה לראות את לואיס פלורס עומד מהצד ומביט בוושינגטון. חייב להיות לה עוד סקורר. אם פלורס לא משתלב, נניח, אז היידה, היידה היידה – מהר להביא מחליף. על אף משחק חלש שלו יחסית, נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שיש לו את זה והוא עוד ייתן.

הבטתי בכריס ווטסון. חוץ מלקפוץ כמו תיש מוזר אחרי זריקת העונשין השנייה (בקרוב ייכנס אחר כבוד ללינק 'כל הדרך אל הקו'), הוא לא גילה את המחויבות בריבאונד שמצפים ממנו להראות. קחו את הפועל חולון של העונה שעברה עם שלישיית הנתרנים בריבאונד ההתקפה – טאקר, קמבל, ווטסון. נכון שרק הוא נשאר כרגע כל עוד הזר הנוסף פצוע, ונכון שחלק גדול מהריבאונדים שלו בעונה שעברה הגיע כתוצאה מהנוכחות של קמבל וטאקר באזור, אבל הוא לא יכול להרשות לעצמו לסיים משחק בלי ריבאונדים ובלי נוכחות במצב שנוצר בחולון.

את ליאור שגב אני לא מספיק מכיר כדי לקבוע עמדה. על פי המשחק הזה, לפחות, חולון צריכה רכז זר במקומו. מצד שני, היא גם צריכה עוד ריבאונדר. בהנחה שווית'רס וקוקיה-אמן-המרפקים יצמצמו את הנזקים מתחת לסלים, רכז זר יכול לשנות משהו בחולון. אולי את האנרגיות, ובטח להרים את הסקור הקבוצתי.

בצד השני עמד מאמננו-הנונשלנטי (ככה אני שוקל לקרוא למוישל'ה ויינקרנץ העונה), והציג לנו שניים שהולכים להיות מהטובים בליגה: ריצ'רד רובי ולא פחות מזה ואולי גם יותר, האמין קוויינטנס. ויש הבדל: רובי יכול להיות כוכב נוצץ, אליל הבנות, סקורר בחסד, מושך אש, דמותו כשל רברבן עם קבלות. קצת הגזים עם כמות הזריקות שלו, כנראה שחשב שיש הרבה חתיכות ביציע כמו במשחקי המכללות. בפועל נראה שלויינקרנץ זה לא מפריע בשלב הזה של העונה. רובי הוא בהחלט האיש להוביל, ואם צריך לזרוק 23 פעמים לסל כדי להראות את זה או ליצור את התובנה הזו בקבוצה או לשדר ביטחון בשחקן כלפי חוץ, זה מה שעושים.

קוויינטנס מצא חן בעיניי מאוד. הוא יהיה כמו ג'ייסון וויליאמס ובסוף מכבי ת"א תטעה לחשוב שהוא כוכב ותצרף אותו אליה. הוא אפילו מתהדר בתסרוקת שמזכירה במשהו את מה שוויליאמס הגיע איתו פעם, לפני שהוריד הכל ונשאר עם שדה קוצים על הראש. קוויינטנס אפילו עקום מהעונשין כמותו, אם כי צריך לבדוק שמא מדובר בעניין חד פעמי או מקרי. מה שכן, המצלמה לא הגיעה קרוב מספיק כדי לאבחן אם יש לו רווח בשיניים כרמית גיא סטייל כמו לג'ייסון.

זה רק משחק ראשון, אבל כבר עכשיו די ברור לי שאני הולך ליהנות מהקבוצה הזו. שון ג'יימס נראה כמו מציאה, קוקי בלצ'ר עוד יחזור ויפגוש באחיו הצעיר (רובי מאוד מזכיר אותו) ויחד עם סיסה ומונסון ואורי יצחקי, שהיה חלש הפעם, יש קאדר מספיק רחב לבני השרון, לשם שינוי. או ככה לפחות נראה.

מאירק'ה? היה חלש, אבל בגביע ווינר מותר. המטרה כרגע היא לקשר בינו לבין הזרים וזו אף פעם לא משימה פשוטה. אני עדיין מנסה לפעמים לחשוב מה אומרים זרים חדשים שמשחקים איתו. בטח הם שואלים את עצמם מה זה, מי זה, מאיפה נפל עלינו הדבר הזה? סביר שבהמשך העונה הם לומדים לכבד אותו. אלא אם כן תיפול עליו העלטה בבת אחת, סביר להניח שהגיבור הקשוח ימשיך להיות בסביבה בכל פעם שלמישהו יהיה קשה במיוחד או סתם לא ילך.

והיה גם משחק נאה כרפאל של בן רייס, עם 10 נקודות ב-20 דקות. נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שעוד יצא לי לשחק כנער מאוד צעיר בליגה הארצית נגד אבא שלו, משה. אם הוא נחוש וסולידי כמו האבא – מצבו טוב. ובטוח שיש לו גם תכונות שעולות על הגרסה הקודמת של משפחת רייס. ככה זה, דור בא ודור הולך, אבל לא תמיד את נשארת נאיבית שכמותך.

מה הקשר? טוב, אין קשר. סתם יעל לוי על הבוקר. תודו שלא היה לכם רע עם זה.

זמן לסיים, כנראה.

878 גרם טקסט בדיוק. אין ספק שהגיע הזמן להמריא לשאר עיסוקי היום.

שלומות ונצורות בשלב זה.