שקלתי בחיוב יותר מפעם אחת אם להעלות את אלמר בנט לכאן כתותחן נוסף בחיל המכובד עד מאוד ועד בלי די ועד אין קץ של כדורסלע-האתר, ובסוף עניתי בשלילה.

בנט היה אמנם אחלה שחקן רוב הזמן, נתקשה להכחיש זאת או להתעלם, אבל הוא לא היה תותחן במשמעות המדויקת של המלה. עם השנים הפך הביטוי תותח או תותחן לכזה שמייצג כל שחקן שהוא טוב במיוחד, אבל בחיל התותחנים עולים בעיקר כאלה שהיו סקוררים מובהקים (אוקיי, דלייני ראד לא היה כזה, אבל אהבתי אותו) ולא "רק" שחקנים טובים.

כך שבעצם אין סיבה להציב אותו בחיל, אבל להקדיש לו כמה פסקאות – זה כן. הווווו, זה כן. ואגב, ככל ששמתי לב - ואני לא שם לב יותר מדי, כן? – מעטים מאוד כלי התקשורת בישראל שהקדישו ידיעה בעקבות הפרישה של הבחור, אם בכלל.

זהו, רק מכבי ת"א מעניינת אתכם?

בושה, חרפה וכלימה.

אלמר בנט פרש, כי נשבר לו הזובון. זה מה שהצלחתי להבין בעזרת הספרדית המאוד קלוקלת שלי. ומה שדי שונה פה מאשר במקרים אחרים הוא שנשבר לו הזובון מעצמו בעיקר. לא מהמאמן, לא מהקבוצה, לא מהשחקנים. מעצמו. וגם אם אני טועה, הוא מספיק ג'נטלמן כדי לשמור את הדברים אצלו בבטן ולא ללכלך על אף אחד.

מסתבר שבנט הודיע על פרישה אחרי אימון הבוקר של יום שלישי בסביליה-הכרך. לא ברור אם התבשל בעצמו קודם לכן, או בא והרביץ את ההחלטה בספונטאניות. המצב של סביליה בקקט: ארבעה משחקים בספרד, ארבעה הפסדים. שלושה מהם בהפרשים גדולים.

אמר לעצמו ודאי הבנט: למה שיגידו לי שאני מסריח את המגרש אחרי כל השנים היפות האלה? אני יודע את זה בעצמי. אומר להם את מה שאני מרגיש וחושב ואפרד. אמר ועשה. ונפרד. וזהו.

וכך באו לסיומן 11 עונות בליגה הספרדית, שש מהן בטאו ויטוריה. עוד שתיים בריאל מדריד ועוד שתיים בחובנטוד בדאלונה. תארים היו כהנה וכשמה, אל תדאגו לו, כולל אליפויות וגביעים וגם תואר יבשתי אחד, היורוקאפ של 2006 עם בדאלונה. את עשרה החודשים האחרונים של קריירת הכדורסל שלו הוא חילק בין העונה שעברה לנוכחית עם קחאסול, שאולי זכורה לקשישים שבינינו כקאחה סן פרננדו.

קריירה ארוכה מאוד הוא עשה מאז נבחר בסיבוב השני בדראפט 1992 בידי אטלנטה. עבר גם בליון ובפזארו ושילוב קצת NBA בתחילת הקריירה. ממש קצת. מאוד מעניין איך עוברת קריירה על בן אדם: מתחיל אותה פה, ממשיך שם, הולך לכאן, זז הנה. יודע מתי מתחיל, לא יודע איפה ייגמר ומתי. זה כל היופי שבעניין.

פעם, מזמן, עוד רשם את הישג חייו כשהיה לו הכבוד לשחק עם לא אחר מאשר גיל "והתרגיל" סלע, שאמר היום לכדורסלע-האתר:

"פרש? נו, הגיע הזמן. שיחקתי נגדו פעמיים במכבי רעננה. שרון דרוקר העלה אותי אז בחמישייה במיוחד כדי שאקח אותו ללואו-פוסט. שחקן מצוין, מהיר, חודר, קולע. הפסדנו להם פעמיים. אני כבר בקושי זוכר מה היה שם בדיוק, אבל פבריסיו אוברטו שיחק אז בטאו. איפה הוא ואיפה אני. הכי השתגעתי מרוג'ר אסטייר שהרוויח אז 600 אלף דולר, פי כמה וכמה (וכמה!) מהגרושים שלי, ונכנע פעם אחר פעם לכל הפייקים שלי. איפה הוא ואיפה אני. כלכלית".

כן, אלה היו הימים.

כולל אותו ערב מר ונמהר מבחינת בנט, שחטף כאן תבוסה של פעם בחיים עם סקאריולו-הגביר מול רבי פנחס הגרשוני אי-אז לפני משהו כמו, נניח, תשע שנים. ארבעים הפרש זה היה. ואכן כי כן הנה עדכון נוסף מצד שי פיין, נתין נאמן, שכותב ככה:

"ואכן כי כן ייזכר בנט בדברי הכדורסל הישראלי גם כאחד הבועטים הגדולים בדלי. במדי ריאל מדריד הקבוצה הצליח להוביל קאמבק מול הפועל ירושלים בגמר יולב הגביע, רק עד פספוס לייאפ פנוי (והזכירו לאחרונה את צ'ארלס "לייאפ" סמית') ב- 4 הפרש לירושלים דקה לסוף. וכך הפסיד הזדמנות נאה כרפאל להוביל קבוצה לתואר אירופי. גדולה בע"מ".

צודק, פיין, בהחלט ראוי להזכיר גם את זה.

ואם יש מי שיזכור את בנט בהקשרים של הפועל ירושלים, תהיה יהיה מי שיזכור אותו באמתעו משחק נגד מכבי ת"א. דובי יעקובוביץ' הוא כזה, והנה מה שהוא אומר. ד"ש עם לינק: "ראויי גם להזכיר את השלשה המנצחת בשניה האחרונה בהיכל במדי טאו אחרי שפארקר קלע 4 שניות לסיום סל והיה בטוח שניצח את המשחק".

והנה הסל המדובר.

קולי נאלם לבי נרגש כשאני רואה את בנט בקטעי וידיאו מתראיין בספרדית כאילו כלום. בלי פוזות, בלי להחליף בכל שתי שניות לאנגלית ובלי דאווינים. ספרדית מלאה, רצופה. אני מניח שגם תקינה.

ולאיש הזה, רביעי באסיסטים ביורוליג מאז שנת 2000 (4.4 למשחק) - לא מגיע אזכור?

אתם, רק מכבי ת"א אתם. בחו"כ.