ובחלומי אני מביט בעיניים פקוחות לרווחה בסטיב ברט ג'וניור, שדפק קטע חזק מאוד כשף שמכין פסטה ב"חמישיות" (צחקתי לא מעט, אודה ולא אבוש, ובעצם אבוש ואודה בו-זמנית וזהו זה, למה להסתבך).

ושם, בחלום, אני שואל את עצמי: האם שחקן כזה יכול לשחק בהצלחה בקבוצת צמרת ביורוליג?

האם הוא יכול להשתלב בהצלחה במכבי ת"א?

ואם היה משחק במכבי ת"א, האם היחס כלפיו היה משתנה והיינו קוראים לו וויל ביינום ומעוותים את פנינו? האם היינו מכנים אותו פושטק? האם קהל האלפים בהיכל היה יכול לעכל שחקן כזה, או שהיה נזכר בדייויד אנקראם ומתמוטט נפשית?

ואם טרל מקינטייר שבאמת בא משום מקום, הפך לשחקן של מיליון יורו, נניח, בסיינה, מה משאיר את סטיב ברט ג'וניור על האני-לא-יודע-כמה-הוא-מרוויח-אבל-זה-בטח-לא-יותר-מדי?

שאלות שאין להן מענה. ואם יש להן, התחושה היא שרוב התשובות היו מתמצות במשפט אחד: לא, הוא לא מתאים. שימשיך לשחק בקבוצות קטנות ולבדר אותנו.

ראש שבט האפרים התארח בתוכנית והפגיז, כהרגלו מפעם לפעם, ביטוי בגרסה בירנבוימית-רמת גנית-אסלית: "מן-טו-גו", הוא אומר.

ומי שקלט את זה ראשון כבר מזמן היה איש הזאב, הלוא הוא אלעד זאבי, בן דודה הרחוק של שרון זאבי, שכנו לשעבר של גד זאבי ואחיו החורג של אריק זאבי.

והזאב אף מדגים שימוש מעשי במטבע הלשון של המאמן: "היי, איי וואנט טו אורדר פליז. איי וויל טייק וואן מן-טו-גו".

אכן נאה, אכן קורע.

מה עוד?

כשזמני אינו בידי – סיטואציה שאני די שונא – אני מאלץ אתכם לאכול חומרים לעוסים-משהו, ברם אולם טעימים עדיין.

הנה תוכנית האולפן של ONE, שעברה מתיחת פנים מסוימת ונראית לא רע בכלל, אני חושב, בצניעות רבה. סיכום המחזור הראשון, יו נואו, בליגת קזינו. שמונה דקות אורכה, רוחבה, עומקה ונפחה, כולל קטעים נאים כרפאל על לואיס פלורס ודרון וושינגטון מחולון. ננסה לשפר ולהשתפר בהמשך.

והנה קטע-טקסטל'ה על ד'אור פישר רגע או שניים לפני ה-11 ו-7 שלו נגד אוולינו מחר, או משהו כזה.

עכשיו אני צריך לזוז הלאה. תבינו, דה מן האס טו גו.