משה ויינקרנץ ישב ודיבר אחרי התבוסה של הקבוצה שלו בגלבוע/גליל/אפרוחי סר ש. הרמלין/העמק. התראיין בכנות האופיינית לו, חייך גם אחרי הפסד ושחרר קצת דברים מהלב.

באמת שיש לו פצועים. ובאמת שאי-אפשר להתקדם ככה. ובאמת שאם היה יודע שייפול לתוך סיטואציה שבה לא יצליח לקיים אפילו אימון מלא אחד עד עכשיו לא היה חוזר לכדורסל.

אני יושב ומקשיב לו. תמיד בהיר וברור, לא מתחמק משאלות, אם כי מצליח קצת לסובב את המראיינים עם התשובות שלו. פוליטיקאי מדופלם. בטח לא בחור רע. והוא צודק בעניין הפציעות. מבאס את הנשמה ולא דרך להתחיל ולשחק. פתאום גם קוויינטנס פצוע וארז כץ חזר לו עם שני אייר-בולים מפלצתיים בטירוף. יא אולוהים, ולחשוב שזה הבחור שעמד בחצי גמר הפיינל פור בעונה שעברה לבד ולקח זריקה אחרונה שאם היא נכנסת – מכבי ת"א מאבדת את האליפות עוד לפני משחק הגמר. יכול היה להיות מלך העולם, ואז אף אחד לא היה מדבר איתו היום על צמד האייר-בולים בגן נר.

בחזרה למאמן.

הקטע עם ויינקרנץ הוא, שהנינוחות מרגישה כמו משהו לא טבעי בנוף המאמנים הלחוצים, והשונות שלו נתפסת כמוזרות. אם מאמננו הלאומי, למשל, עדיין מתאבל עמוקות ונואשות על היפלטותו ממכבי ת"א חודשים רבים אחרי אובדן האליפות ושחרורו משם, ויינקרנץ יכול תוך יומיים להתפטר או להיות מפוטר מבני השרון ועד סוף השבוע לשכוח מכל זה. פשוט לעשות סוויץ' וללכת הלאה.

התחושה שהוא נותן היא, שכל הכדורסל הזה על הזובון. ואת זה – לא נכחיש זאת – אני לא כל כך אוהב. זה מרגיש כאילו הוא פוגע במשהו שיקר לכולנו כשהוא מדבר בנימה הויינקרנצית הייחודית שלו על העתיד לבוא.

לדוגמא:

אם לא ילך לנו בהמשך? אהההה, טוב, אז אולי אני אראה שאין טעם להמשיך ואעזוב. ואם כן ילך לנו? אההההה, טוב, אז אני אשאר ואולי בכל זאת נצליח להגיע לפיינל פור.

כאילו: אני, משה ויינקרנץ, עומד בצד ומסתכל עליכם ודי לא מת על מה שאני רואה, אבל אם תהיה לי הצעה מספיק טובה אני אגיע, כן, למה לא. אני אגיע. הכדורסל הרי לא ממש השתנה במהות, זה עדיין חמישה נגד חמישה כמו פעם. אבל אני גם אלך בדיוק ברגע שנראה לי כשיתברר לי שטעיתי שבאתי להתערות בכם שוב. וחס חלילה, אין שום סיכוי שאביט לאחור.

כזה הוא ויינקרנץ. או לפחות זה הויינקרנץ שאנחנו מכירים.

ושואל גלעד במייל בהול שהגיע אחרי המשחק בגן נר אל התיבה הנשיאותית:

יושב ראשנו,

בעקבות המשחק המחריד ואף המביש של השרון (גם לי מותר) בגן-נר, עולה השאלה המתבקשת (בנוסף למה זו החולצה המחרידה שעמית גל לבש) - האם ויינקרנץ הולך בדרכו של אלי קנטי, המאמן האחרון שנשלף כאן מהבוידעם?

ותשובתי היא:

לא נכחיש זאת כלל ועיקר, לא נכחיש. אם כי לזכותו עומדת תמיד העובדה שלא שיחק עם סגל מלא אפילו פעם אחת, אפילו פעם אחת, הלילה הזה, הלילה הזה וכו' (אבל זה כבר באמת לא קשור). אגב, קנטי הוא לא האחרון שנשלף מהבוידעם. בין קנטי לויינקרנץ ישנו גם מאיר קמינסקי מקרית אתא. כולנו ממתינים עדיין לשובו של יריב ורשיצקי האגדי, אבל איכשהו עושה רושם שאבי אשכנזי לא מתכוון לתת לו צ'אנס. חיפה וסוסוניה השונים דוהרים היטב, בינתיים.

מקצועית, אם יורשה, צריך ויינקרנץ לפתור כמה וכמה (וכמה!) בעיות:

לברר בדחיפות מה הסיפור עם שון ג'יימס. אם הוא לא עומד לחזור בקרוב, להחתים שחקן פנים שיעזור לסיסה.

לבדוק מה לא עובד בין טפירו ליצחקי ולמצוא פתרונות. איך שחררו את חנוכי, יא אולוהים. איזו טעות. האיש איזן את כולם עם האגו והסגנון שלו.

לבדוק מה הלך לבן רייס בטרום העונה, ולמה לא הולך עכשיו. אולי הוא יכול להיות סוג של חנוכי, או אפילו סוג אחר, העיקר שייתן משקל נגד למשחק הסוליסטי מדי של מאירק'ה ויצחקי כפי שבא לידי ביטוי עד עכשיו.

לגשש באשר לעתידו של בלצ'ר. זה יפה שבני השרון התנהגה איתו כל כך יפה בעונות האחרונות ושמרה לו אמונים גם אחרי פציעות קשות, אבל יכול להיות שמה עבד בפעם שעברה לא יעבוד בפעם הזו.

בקיצור, לבחון מחדש את סיטואציית הזרים בקבוצה.

ולבדוק עם מאירק'ה אם הוא מוכן לשחק כדורסל ברצינות ולא בנדמה לי. די עם התנועות של שחקן נרגן בסוף קריירה שמתבאס מהמחשבה שהוא עלול לעבור עונה שלמה בתחתית במקום בצמרת. ויש עוד כל מיני עניינים, רק שהוא מקבל על זה כסף ואני לא. וכמחאה – הריני מודיע בזאת, כי סיימתי לדון בו ובבעיותיו.

מפה לשם, בתוך המשחק של גלבוע/גליל/אפרוחי וכו', קפצו לי מול העיניים שני הבראיינים. פגיעות בול של קטש, עושה רושם, ודי בניגוד למה שקרה איתו בשנים קודמות בכפר בלום. לא שאני אשב עכשיו אחד-אחד ואבדוק מי הצליח ומי לא מבין הזרים שבחר, אבל נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שאחוז הנפילות שלו בבחירת זרים הוא די גדול עד עכשיו.

אבל לא הפעם.

רנדל הוא חבוב אולטימטיבי. פורוורד זך מבט, רואה את השחקנים סביבו, לחלוטין לא אנוכי, מעדיף עוד מסירה, מוצא את עצמו נינוח גם בפנים וגם בחוץ ושחקן שכיף לשתף איתו פעולה. אחד שיכול לשמור על כל שחקן בכל עמדה במגרש. אוקיי, אולי נגד שחקנים של 1.78 שטסים על המגרש תהיה לו בעיה. אני בהחלט רואה אותו מתחתן עם קיבוצניקית תוך שנתיים-שלוש ומקים את ביתו בישראל. כדאי לעבוד על זה כבר מעכשיו.

רוברטס הוא בובל'ה וכבר כתבתי את זה מתישהו. מה שהופך אותו למיוחד היא שליטה כמעט שווה בשתי ידיים, שזו אחת המתנות היותר טובות שכדורסלן יכול לקבל. מביטים בו ולא יודעים אם הבן אדם שמאלי או ימני ולאיזה צד הוא מעדיף לחדור, מה שהופך את השמירה עליו לקשה מיוחד. נראה כמו מציאה פנטסטית, אבל בואו ניתן לזה עוד חודש ככה, להריח לאן הדברים הולכים. בסך הכל, זה לגמרי לא פשוט לצאת מקולג' ולהגיע למדינה זרה ולכדורסל עם אופי שונה. קולג' זה כדורסל אחר, וליגת קזינו זה כדורסל אחר, ומי שמצליח להשתלב במהירות מראה בעיקר עד כמה הוא אינטליגנטי ומסוגל להתפתח ולהבין הוראות ושיטות במהירות.

ואלוסיוס אנגוניה, הסנטר החדש? נמתין עוד קצת. אגב, אני לא מאלה שמזלזלים בלוקאס טישר. פתאום יש לגליל עליון, אולי בפעם הראשונה מזה זמן, שניים עם גוף גדול לתת ריבאונד, מכות, עבירות, לחסום בפיק'נרול וכאלה. ואם יבואו מהם גם נקודות, ודאי שאף אחד לא יתלונן.

והופ, הסתיים לו הקטע פתאום, יען כי מד הגרמים כבר ממש מתקרב לקילו טקסט. ותודו גם אתם שיש גבול לכל תעלול. מה, רק לשבת ולהקליד כל היום? לא מגיע לתומרינגו סטאר קצת יחס?

עדכון: הופה, בני השרון החתימו את אוגונה אוניקווה, שכבר שיחק שם בעבר.

שהרי צריך בן אדם ליד סיסה, צריך.

שלומות ונצורות, לפיכך, בשלב זה.