ב-11 בנובמבר יערכו הבחירות לרשויות המקומיות.

(כחכוח בגרון).

הריני עושה תצהיר זה לאימות, סו הלפ מי יושב מרומים שמחייך אלינו מבין העננים: אני אוהד מכבי שרוף בלב, אך פריך במוח, שהסתבך מהמכבי הזאת מלא ללכת לבית ספר, דרך 'מותק, אני עסוק נדבר אחר כך אל תכעסי' ועד להתכונן למועד ב' כי מועד א' זה דיכאון אחרי המשחק ההוא ואין מצב. ובצבא תפוחי אדמה בעין זה דלקת עם 3 גימלים (רבאק, מה עברתי(.

לא אתן ידי למי שהרס את אוסישקין.

כן כן, נפל לי האסימון. ואסימון שנופל לא חוזר. כה אמר ניוטון (משהו כזה).

השכן.

וההוא שלא ידע לקחת.

כה ייכתב בספר דברי הימים (עם נוצה וזקן שנאנח, כמו שצריך); הטיעון להריסת אוסישקין: "השכנים אומרים שחסרי התרבות האלה מפריעים להם". ר. חולדאי - בחור הורס.

עצם הניסיון לחפש תוכן באמירה זו הרי הוא כיציקת תוכן, ולא נרצה לעשות זאת חלילה. שכנים? חולדאי? יען כי אתה שכן שלי, אז אני שכן שלך. השאלה היא, מי מפריע למי? בבחינת אמור לי מי הם שכניך, ואומר לך כמה פעמים צלצלת להם באינטרקום וברחת.

הפעם האחרונה שאני מכיר, שמישהו שחשב שהאמת שמורה לו כחולדאי והחליט תרבות מהי? גמר כמו ויקטור השכן. מי הוא ויקטור השכן? הוווו.

סיפור שרץ בשכונה כך היה: ויקטור השכן היה מורה לפסנתר, שלקח את העסק ברצינות והחליט ש"כבד את אביך ואת אימך זה גם בין 2 ל-4 בצהריים. כך בכל יום, בהרמוניה של גיר ולוח (צמרמורות נוראיות) ישבו ויקטור ובתו דנה וניגנו.

ברם אולם החבר'ה, שישבו קומה אחת מתחת, בכל פעם שניסו לנגן בגיטרה מיד הייתה נשמעת צעקתו של ויקטור מהחלון: שקט! דנה שלי מנגנת!

יום אחד החליט ויקטור לעשות מעשה ולדפוק לחבר'ה בדלת: חסרי תרבות! גיטרה זה מוזיקה? פרחחים! פשאקרב כולירה! (אור סאמטינג לייק דאט). אחד מהחברים, חנן שמו, החליט לעשות מעשה ולדבר על לב הנערה דנה ולפתותה ב... גיטרה.

מפה לשם החלה הנערה להתקרב לחברים, לנגן בגיטרה ועזבה אט אט את הפסנתר. ויקטור לא ידע נפשו (וגם נפשו לא). קיץ, חורף, קיץ, חורף, התחתנו השניים ונולד לזוג בן. נכד לויקטור. עד היום מספרים זקני השכונה (משום מה נדמה לי שזה כל תפקידם) שנכדו של ויקטור היה בא כל יום לבקר את סבו חמוש בגיטרה וחולצת "סרג'נט פפר" של הביטלס, יושב ומרעיש עולמות. בין 2 ל-4. ובחדר הסמוך יושב ויקטור, ידיו תומכות בראשו וממלמל בעצב: לא הייתי צריך לדפוק בדלת.

לא היית צריך לדפוק בדלת, חולדאי. דפקת בדלת? אז פתחנו! (נתראה בבחירות).

ההוא שלא ידע לקחת.

המקום: רחוב אוסישקין תל אביב.

המשימה: קונה עולמו בשעה אחת (אחר חצות).

הזמן: שלהי 2007

המצב: פוש אחרון.

מכונית רנו מהודרת מגיחה מהחשיכה מפלסת דרכה בין ההמון. מהמכונית יורד ספק בחשש ספק בסיטואציה אדם נמוך קומה, גבה גאווה וזעוף עניבה. הסובבים מנסים להחזיר לסתותיהם השמוטות מהרצפה. מאוחר יותר יאמר אותו אדם: עשיתי זאת בשביל הכדורסל.

הייתה זאת שעתו הגדולה ביותר של שמעון מזרחי.

פאוזה. שתי סטירות (קום, קום, כבר בוקר). התעוררתי.

יא שמעון, אם רק היית משחרר את החבל (וגם קצת את העניבה חמצן לשכל, יו נואו( ומופיע באותו לילה באוסישקין הם (אוהדי הפועל) לא היו רוצים את זה כל כך. תבין, יא שמעון, הם לא רוצים לקחת את האליפות, הם לא רוצים לקחת את הגביע, הם רוצים "לקחת לשמעון" את האליפות, "לקחת לשמעון" את הגביע. הופעה שלך באותו ערב הייתה משאירה את אוסישקין. תבין, יא שמעון, מה עשית לעצמך. אם היית קצת משחרר הם לא היו רעבים כל כך "לקחת לך". עכשיו הטרפת אותם יותר. הם יחזרו ובגדול.

כולם יכולים לזכות באליפות -
חולון, ירושלים. אך רק קבוצה אחת יכולה לרכוש אותה באמת וזה הם. הם יחזרו לקחת לך
את זה, וזה יהיה כואב. לך בעיקר. מפני שלא ידעת לקחת.

אני? טוב שאתה שואל עלי לפעמים, זה נחמד. שהחבר שלי אורי אוהד הפועל ביום ודי הגיוני בלילה, היה קופץ ביציע באוסישקין כמו משוגע וצועק לכיוון שלי: אתה נהנה כמוני?! אתה נהנה כמוני?! אמנם הייתי מסמן לו עם האצבע כפי שמסמנים בשכונה בדרכים המקובלות לאי הסכמה (רמז: שבי מפרפר נחמד), אך אודה ולא אבוש - קינאתי. כן, חבר, גברים צהובים נהנים פחות. במיוחד שאתם והאולם שלכם לא פה. הפחדתם אותנו עד מוות אבל זה היה פחד מתוק, כי רק אז אתה מבין את מהות הכדורסל, העיר, והשכונה. אל תדאגו חברים, אנחנו לא נהנים כבר. מחכים לכם.

יד אליהו? עשתה גבות, עשתה ריסים, הרמת חזה וטוסיק בפנים. או איך שקוראים לזה, נוקיה, עכשיו, אחרי השיפוצים. זו לא האישה שאהבתי, זו לא האישה איתה התחתנתי. אם שמעון מזרחי, אחרי 30 שנה שבהן נשמנו, אהבנו, סבלנו, בכינו ביד אליהו, עדיין לא מבין ומחפש למכבי בית אנחנו הבאים בתור, בייב.

אין כסף? הצחקת את שדרות רענן כץ במיאמי-הכרך החמסיני. לא ירחק היום שבו תשב ילדה ברמת אביב (לא מכליל, אך הם יתגברו) ותאמר לאביה: אבא נגמר לי!

מה נגמר? הבוקר נתתי לך 10,000 שקל לשופינג.

לא, אבאל'ה, נגמר לי הקניון. תקנה לי!

וכך, ברעש ברעש אך בשקט בשקט, נמצא את הבית שלנו. יד אליהו הופך לקניון וחנויות בגדים ב-400 שקל השרוול. ונסתובב כואבים ונאמר: פה היה דורון, פה נדב, פה היה מיקי. וכאן, היכן ששורת הקופאיות, היה כלוב העיתונאים והיכן שישב נאה כרפאל יושבת כעת קופאית מבוגרת עם פנים חמוצות. ניתן לה חיבוק אמיץ ונאמר: לעולם לא תביני.

ונישאר לבד בהמון הסואן שדורס אותנו בדרכו לקניית נעליים שאינו צריך, וקניית זוג מכנסיים שאינו צריך ואנו נישאר ללא הדבר שלא היינו צריכים יותר ממנו. אך נדע בתוכנו שמה שהחל באוסישקין נגמר ביד אליהו.

"...ואם אי פעם תגיעו לכאן, תדעו שכאן הוא חרש צנח, וקול הנפילה מעולם לא נשמע בגלל החול הרך.." (יהונתן גפן –הנסיך הקטן).