לעונג רב היה לי המחזה.

פה ושם הראו קטעים מהמשחק בין אשקלון למכבי ראשל"צ אתמול. המצלמה התמקדה בדמותו הגדולה של מיקי דורסמן במשחק הבכורה שלו. הוא לא איכזב, דורסמן, והרביץ בפרהסיה את החליפה הידועה שלו. לרגע ראיתי את ימי האליפות של הפועל חולון מידפקים על חלון הלשכה הנשיאותית מחדש. איבוד כדור של עודד שעשוע החזיר אותי למציאות.

אבל ראשל"צ הובילה למעשה כל המשחק ועוד במשחק חוץ, לא משהו שראוי לזלזל בו ולכן לא נזלזל. להיפך, נרביץ שבחים לחבר דורסמן, שרק חדי עין (או רבי-עין, כמוני) עלו על הקטע הקומי-משהו הבא:

עדי אזולאי ואשקלון הזמינו פסק זמן. דורסמן, אולי מתוך הרגל, צעד במתינות אל תוך המגרש כפי שנהג לעשות לאורך כל העונה שעברה, כששרף 90% מהזמן בשיחות והתייעצויות עם שני עוזריו, עופר חירותי וצביקה רוזנברג. הוא עמד שם שנייה-שתיים-שלוש ופתאום הבין שהוא בעולם אחר עכשיו. אין חירותי, אין רוזנברג.

אז הוא חזר לכיוון הספסל והמצלמה עברה משם הלאה. מעניין אם דורסמן זכר בכלל בזמן אמת איך קוראים לעוזר הנוכחי שלו בראשל"צ.

אחר כך, משהו כמו 40 שניות לסיום, היה עוד פסק זמן. הפעם דורסמן ישב שם מהרגע הראשון ולא זז ימינה או שמאלה. לא שמעו את קולו, אבל ראו את תנועותיו. אלה היו תנועות חדות, ברורות, מסודרות, החלטיות. בניגוד לתדמיתו המעופפת-מפוזרת נראה היה כאילו הוא יודע בדיוק, אבל בדיוק-בדיוק, מה הוא רוצה להסביר ואילו מסרים חשוב לו להעביר.

אני אומר לכם: בחצי עונה בחולון הוא לא הספיק לומר לשחקנים שלו שם כל כך הרבה דברים, כמו שהצליח להעביר בפסק זמן אחד לשחקנים שלו בראשון לציון, 40 שניות לסיום. מה הרגשתי? הייתי גאה בו. לא יודע למה. פתאום הוא נראה כמו מישהו שמצא את עצמו. הצעד הבא יהיה להימנע ממשפטים כמו "צביקה שרף, אפינ בירנבוים וכל המאמנים האלה אוכלים אותי לארוחת בוקר".

אחר כך, בראיונות הסיום, הוא בירך את זיו ארז ואמר שהניצחון שייך גם לו כי הוא שזה שבנה את הסגל.

אליל הוא דורסמן, נתקשה להכחיש זאת.

וכל השאר פחות חשוב עכשיו. כולל עוד דיון בעניינו של ראש שבט האפרים, שרק יהיה לנו בריא עם כל הלחץ מסביב וההליקופטרים החגים מעל ראשו, מאיימים להשליך רשתות ענק ממעל וללכוד אותו בעודו חי ומתפקד.

ואכן כי כן, היה אומר על זה ודאי ד. דבורין, לא טעיתם: האייטמונים קצרים היום בטירוף, יען כי העבודה רבה והזמן קצר, או להיפך.

שלומות ונצורות בשלב זה.