לו הייתי הבעלים של מכבי ת"א בכדורסל, הייתי קודם כל לוקח נשימה עמוקה.

נשימה עמוקה, כי נדמה שמרוב ספקולציות, צעקות, עצבים, מריבות ותחזיות פסימיות הם שכחו לרגע לנשום. לנשום ולהסתכל על הטבלה.

לו הייתי רענן כץ – מבעלי ההיט, להזכירכם, אלה ממיאמי. לא מחיפה – הייתי מסתכל כמה מאות מיילים צפונה. על רצועת החוף המזרחית של ארה"ב נמצאת עיר גדולה, מתועשת, שהיא – אולי, ובטח לדעת תושביה - העיר החשובה ביותר בארה"ב, על אף שהיא לא עיר הבירה. עיר שמסורת הכדורסל שלה נמשכת כבר 60 שנה, ושמשחקת באולם בעל המורשת הגדולה ביותר בארה"ב.

אני מדבר על הניקס. קבוצת הכדורסל של ניו יורק.

הניקס בשנים האחרונות נראים כמו מכבי ברגעים הגרועים ביותר שלה, ההנהלה שלה "זכתה" לאינספור בדיחות על חשבונה, מריבות, האשמות פליליות והפסדים בשרשרת היו חזותה של הקבוצה שרק לפני 9 שנים הופיעה בגמר הNBA.

הניקס עשו שלושה שינויים בפגרה האחרונה. הראשון – שליחת המנהל המקצועי אייזיה תומאס לקיבינימט. השני – שליחת המאמן אייזיה תומאס לקיבינימט. והשלישי –החתמת הרכז כריס דוהון. זה הכל. שלושה שינויים (בהנחה שאתם לא מתייחסים להחתמת דנילו גאלינרי – פרוייקט צעיר ואיטלקי שבינתיים מושבת עם פריצת דיסק והחתמתו של אקס ירושלים אנתוני רוברסון – שכרגע לא רואה פרקט).

נתחיל דווקא עם השינוי האחרון – החתמת הרכז. דוהון הוא לא מהשחקנים המוכשרים ביותר בליגה. הוא לא שחקן כמו כריס פול, או דרון וויליאמס, או סטיב נאש או כל אחד אחר מהרכזים שעושים שינוי מהותי בקבוצה. הוא רכז שיודע להריץ את הקבוצה ולספק עבודה שחורה. הוא לא מנסה לעשות דברים שהוא לא יודע. הוא החליף בתפקיד (או ליתר דיוק דחק הצידה) את אחד השחקנים – ובפרט הרכזים – הכי מוכשרים בליגה. שחקן שאוהב את הכדור ואשר למרות שמדי פעם הוא מוסר, עדיין מעדיף את שתי הנקודות כשהוא הולך לסל. שחקן עם חוזה מנופח אפילו בסטנדרטים הגבוהים של הניקס. אני מקווה שההקבלה של סטפון מארבורי לקרלוס ארויו ברורה כאן.

למכבי אולי אין את הפריבילגיה להחתים רכז סולידי אחרי שלל ההחתמות בקיץ, אבל עם טל בורשטיין, דרור חג'ג' ודריק שארפ אולי היא לא צריכה. רכז, וזו אחת הקלישאות הידועות ביותר, הוא מאמן על המגרש. הוא הפנים של הקבוצה. הוא הקווטרבק מהפוטבול, הוא המנוע של המכונה הוא הבובליל בבית האח הגדול – הוא גורם לדברים לקרות.

כשהרכז שלך – וגם זה שלידו, מרקוס בראון, לא רואה שום דבר חוץ מהסל, אתה בבעיה. מייק ד'אנטוני, מאמן ניו יורק, והמאמן שיצר את סטיב נאש ה-MVP, הבין את זה. אפי בירנבוים התקשה להפנים. אם מתעקשים על הבאת רכז חדש יש לא מעט כאלה בליגה הישראלית – מורן רוט, שכמו דוהון לא יודע לעשות שום דבר מדהים, אבל נלחם ונותן הרבה לב וניהול משחק, יוגב אוחיון הצעיר וכו'. רכז כזה, שידע להריץ את הקבוצה וייתן מקום לשחקני מכבי להתבטא- אולי יהיה הפיתרון שמכבי צריכה.

אגב, בניגוד לניקס מכבי לא חייבים לייבש את ארויו. הניקס נראו טוב מאד עם מארבורי ליד דוהון כקלעי – פתרון שבוטל בסופו של דבר בגלל האישיות הבעייתית של מארבורי. אולי שימוש כזה בארויו הוא הפתרון המתאים למכבי, שלא תרצה לראות את השחקן היקר בתולדותיה נעלם לספסל.

השינוי השני – המאמן – הוא היחיד שכבר נעשה במכבי. הניקס כאמור לא עשו כמעט שינוי בחומר השחקנים, אבל במקום ניהול המשחק המוזר של תומאס הם הביאו את מייק ד'אנטוני שקיצר את הרוטציה, הרים שחקנים ששכחו אותם על הספסל (מישהו זוכר שיניב גרין במכבי? דרור חג'ג'? דריק שארפ?) ועם אותו חומר שחקנים נראה פתאום הרבה יותר טוב.

ד'אנטוני גם המציא מחדש את הפורוורד הצעיר של הניקס ווילסון צ'אנדלר, שתורם – למעט כמויות אנרגיה שיכולות להאיר פרבר בניו ג'רזי – גם התקפה והתלהבות. אם מישהו רואה כרגע לנגד עיניו את עומרי כספי זה לא מקרה.

אני חייב להודות שאני לא מת על הפתרון של פיני גרשון כמאמן מכבי, שצריכה להסתכל קדימה ולא אחורה. פיני מנסה להחזיר לקבוצה את מייסיאו באסטון (ששיחק 500 דקות במצטבר בשלוש שנים והוא בן 33( ואת מוני פנאן (שעזב בטריקת דלת), במקום להביא את הבאסטון הבא. מה שגרשון צריך - לדעתי - לעשות, הוא לנסות להשיג כמה שאפשר מהסגל הקיים (לא לשכוח שמרקוס פייזר עדיין בקבוצה, לא ברור לי איך באסטון אמור להשתלב בין פייזר-וייט-גרין-אליהו-באטיסטה-פישר). כרגע הופעה "מכובדת" בטופ 16 תספק את רוב אוהדי מכבי. הסיבה היחידה שאני מרוצה מההחתמה של פיני היא הטווח הארוך (3 שנים) וההבאה של היורש (כנראה) – שרון דרוקר. פיני יהיה חייב (ולפי מערכת היחסים עם בלאט גם אוהב) לתת יותר ויותר סמכויות לניהול המשחקים (לפחות בליגה) לעוזר המוכשר שלו. כך, כשפיני יפנה את הבמה, יהיה יורש במכבי.

השינוי השלישי והאחרון הוא נושא הניהול המקצועי. לא רק בניו יורק – אלא בכל העולם – יש הבדל בין הבעלים של הקבוצה לבין המנהל המקצועי שלה. גור שלף ודני גוט, תיאורטית, הם מקבלי ההחלטות המקצועיים במכבי, בפועל הבעלים של מכבי – דיוויד פדרמן, שמעון מזרחי ורענן כץ – הם אלו שמקבלים את רוב ההחלטות. כץ הוא זה שנפגש עם בירנבוים בשנה שעברה. שלושתם החליטו על החזרת גרשון. מזרחי, כץ ופדרמן הם אלו שמתמודדים עם השאלות על מצב הקבוצה מול התקשורת. בשורה התחתונה הם עושים רושם לחוץ.

עושה רושם שאין להם מושג מה נכון לקבוצה ומה צריך כדי להתרומם מהקרשים. האסטרטגיה שלהם היא "עשה עכשיו, חשוב אחר-כך". זו הייתה גם האסטרטגיה של אייזיה תומאס. אני ממליץ להם לבדוק מה מעמדו של תומאס כיום בניו יורק (לקוראים שלא מתעניינים בנעשה בניו יורק אציין רק שתומאס אינו מורשה אפילו להיכנס למדיסון סקוור גארדן – האולם שבו משחקת הניו יורק ניקס. האם יכול להיות מצב שבו שמעון מזרחי לא יורשה להיכנס להיכל נוקיה?)

דוני וולש – המנהל המקצועי החדש של ניו יורק – הגיע והצהיר מיידית: העונות הקרובות מוקדשות לבניית הקבוצה מחדש, על מנת להראות טוב בעוד שנתיים מהיום. וולש עשה לאחרונה מהלכים שיחסכו לקופת הקבוצה 27 מיליון דולר בשנה(!), וכל זאת כשהקבוצה נראית טוב בהרבה מאשר בשנים האחרונות. אם יהיה מנהל מקצועי שיבוא ויגיד "אנחנו מקדישים את שתי העונות הקרובות בטיפוח השחקנים הצעירים וביצוע סקאוטינג על מנת לבנות קבוצה מהיסודות, קבוצה שתרוץ לגביע אירופה באופן קבוע החל מעוד שנתיים" אתם חושבים שהקהל היה נפגע?

הרי במצב הנוכחי מכבי נראית כמו מפלגת העבודה – יורדת מגדולתה, יד שמאל לא יודעת מה יד ימין עושה ולא תגיע לשום הישגים. עדיף להפקיד את הסמכויות אצל מישהו שיבנה קבוצה בעלת אסטרטגיה כלשהי, ובעל ראייה ארוכת טווח או קצרת טווח, אבל איזושהי ראייה מעבר למשחק הבא.

פיני - שקיבל חוזה לשלוש שנים, מה שאומר שמעמדו די יציב - צריך "להניח את הרגל שלו" ולהודיע שההחלטות המקצועיות הן של הסגל המקצועי- שנראה לא רע בכלל עם פיני, גור, גוט וכנראה גם דרוקר.

להתחיל לעשות סקאוטינג כבר מעכשיו ואולי אפילו לסגור חתימות מוקדמות עם שחקני NBDL או ליגות קטנות באירופה. בניה ארוכת טווח כזו באמת תוכל להחזיר את מכבי לטופ האירופי.

ביצוע של כל הדברים האלה צריך לקרות במכבי, על מנת שהקבוצה תוכל לחזור להיות הכוח שהייתה באירופה. השינוי אולי לא יקרה בן לילה, אבל במוקדם או במאוחר הוא יקרה. זה לא יהיה יפה, זה יהיה כואב, וזה ייקח זמן, ובדיוק בגלל זה הנהלת מכבי צריכה קודם כל לנשום.