שמרתי במיוחד את העיתונים כדי לצטט מהם, ואחר כך זרקתי אותם בלי לשים לב. הזיכרון הולך ונדפק, ואולי זה חלק ממשבר גיל ה-40 המפורסם. בסך הכל רציתי להדגים איך מיקי דורסמן אומר דבר אחד ל'ישראל היום' ודבר אחר לעיתון שיש לו מדינה.

אז אין לי את הציטוט המדויק, אבל לנאה כרפאל הוא אמר שאלטון בראון יהיה כוכב עליון באירופה, ולאבי סגל הוא סיפר שהוא מוכשר מאוד אבל הוא לא בטוח שבראון יצליח ברמת היורוליג.

איך זה קורה?

אחת משתיים: או שדורסמן שידוע בהפכפכותו שינה את דעתו, או שם דגשים אחרים בדיבור בין שיחה אחת עם עיתונאי לשיחה אחרת, או שהוא אמר את אותם דברים פחות או יותר, אבל כל עיתונאי שם דגש על חלק אחר בדבריו.

נולדו מזה שתי גרסאות שונות לדברים ומי שקרא במקרה את שני העיתונים לא ממש הצליח להבין מדורסמן, אם בראון הוא שחקן-שחקן או רק שחקן. ככה זה, אגב, כאשר מרימים טלפון בנפרד למרואיין ושואלים אותו שאלות שונות, לעומת ההתגודדות הקבועה של עדת עיתונאים סביב מישהו שמולידה את אותן תשובות לכולן.

וחוץ מזה הייתי אומר עוד משהו על ההעתקה של הנאה כרפאל בעניין האקדח ששלף בראון אי-אז בשארלוטסוויל בעקבות איזה ריב עם מישהו סביב בחורה, עניין שצוטט כמעט אחד לאחד מקטע שכתבתי ב-ONE, אבל יאללה, מי זוכר ומה זה חשוב. ברמת השכתוב והעריכה שהקטע על בראון עבר בעיתון שיש לו מדינה, די ברור שנעשתה שם עבודת חפירה אינטרנטית וחלקו של הנאה באדם בטקסט של עצמו קטן למדי. או ככה נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא.

כאמור, הכל שטויות וסליחה מראש על ההשמצה, אבל סודות גלויים הינם, יו נואו. ובכל זאת, ניתן כבוד מלא ונרחב לזקן העיתונאים הממשיך לכתת רגליו אחר כל הצעירים רודפי הסנסציות ועושה זאת בעקביות, הקפדה והתמדה שאין להן אח ורע ובאופן מוזר, גם רע ואח אין להן.

האמת? 270 גרם טקסט עד עכשיו מכלום ושום דבר. בסוף עוד יתנו לי לכתוב תסריט לפרק בסיינפלד.

בכלל, לפעמים אני שואל את עצמי אם הייתי עומד במבחן בזמנו, כשהבטחתי לציפי שמילוביץ' הנערצת שאני מסוגל לכתוב 400 מלה אפילו על פחית ספרייט שניצבת על השולחן. היתה בינינו מיני-התערבות. זה נשמע לה מופרך ומוגזם אפילו ביחס למכור-הקלדה כמוני. הבטחתי לה שזה אפשרי והטור יהיה ענייני וברמה גבוהה, וכל מה שאני צריך זו פחית ספרייט על השולחן, מבט או שניים ממושכים בה וקצת שקט מסביב. הניסוי הזה מעולם לא יצא לפועל, אבל 270 גרם טקסט על דורסמן והעיתונאים מוכיחים, כנראה, שיש סיכוי לא רע שאעמוד במשימה.

הלאה. מה הלאה?

שום-כלום, למעשה. רבי פנחס הגרשוני נמצא כאן בערך עשרה ימים, וכל השטיקים חוזרים. אם גור שלף היה פעם סטיבי וונדר בפיו, היום אלטון בראון הוא אלטון ג'ון. צריך לבחון פעם את הידע המוסיקלי של הרב ולבדוק אם הוא בקיא גם מעבר למיינסטרים. אשמח לארח אותו לחידון בזק בלינק המשובח 'שיר אחד ביום'.

ועד שרבי פנחס הגרשוני יסכים לבוא ולהתארח, אני מרגיש צורך עז לשבח, להלל ולפאר את בוניפייס דונג (אורי סביר טוען שככה כותבים, ואני עדיין מנסה לברר לאן נעלמה ה-N בתחילת שם המשפחה): עוד משחק מצוין של הסנטר מסנגל, בטח על סמך המספרים האישיים והתוצאה הסופית: 32 הפרש למלאגה על לה מאן בצרפת, 19 נקודות ב-8 מ-9 לשתיים ו-1 מ-1 לשלוש ב-21 דקות. וגם שבעה ריבאונדים.

שלשה!

השרוך המגודל הזה קלע שלשה. איזה אליל. לא יודע כמה הוא מרוויח, אבל הוא שווה כל יורו שהשקיעו בו. אם יום אחד הוא יגיע לכאן, ולא נראה שיש סיכוי ממשי שזה יקרה אבל מי יודע, דונג הוא חביב סיפרה אוטומטי. בלי תחרות, בלי סטטיסטיקה, בלי למשוך עונה שלמה ואפילו בלי שפם. ומאמננו הלאומי היה ודאי מצווח על זה בתגובה: "וזה הכול!!!"

אם כבר מאמננו הלאומי, אני מופתע מעצמי שעוד לא התייחסתי אפילו במלה, אפילו
במשפט, בשורה הרצה למעלה, על מינויו של ארז אדלשטיין לעוזרו בנבחרת. מצד אחד, ברכות על המינוי, נשמח לשזוף את עינינו בפרצופו המיוסר-משהו של ארז שגבותיו מאומצות באופן כמעט-תמידי. יען כי הוא אומר לעצמו ודאי בהיותו מוטרד: "מה עכשיו, מי עכשיו, מה קרה, מה הוא רוצה ממני?" ובזה הוא בהחלט דומה ומזכיר את מאמננו.

אכן כי כן, היה אומר על זה ודאי ד. דבורין, אדלשטיין הוא קצת מוטרד-כרוני כזה, יו נואו.

מצד שני, אין פה אפילו שמץ פליאה או התייחסות, אולי כי איגוד הכדורסל ממשיך לעמוד בקו הצפוי להפליא שנקט בשנים האחרונות: האיש לא מאמן באופן סדיר ופעיל באף קבוצה? היידה, בוא ניקח אותו לנבחרת.

זה מה שקרה עם בוסאני, חרוש, מאמננו הלאומי ועכשיו גם עם אדלשטיין. ויש מצב, אם כי אני לא זוכר בוודאות, שגם את בית הלחמי גייסו לנבחרת כשהוא ישב בחוץ בלי קבוצה, אבל אני לא בטוח בזה, כאמור.

וכמובן, שיש כאן סמליות וטיימינג שקשה להתעלם מהם: יום-יומיים אחרי שנודע על החתמתו של מאמננו העתידי כעוזרו של הרב במכבי ת"א, יצאה ההודעה על מינויו של אדלשטיין כעוזרו של שרף. מהצד זה נראה קצת כמו הודעת ניחומים ועידוד מוראלי לאדלשטיין, שלא שרד את המאבק על ליבו של הרב ונכנע לטובת דרוקר.

כאילו אמר לעצמו: ככה? הוא לא נתן לי לעבוד לידו במכבי, הוא לא נתן לי, הדובון הזה? אני אראה לו מה זה: 'צביקה, דבר בבקשה עם הדובר שיוציא הודעה לתקשורת על החיבור בינינו בנבחרת. זה חשוב לי, תודה'.

טוב, טוב, אני מפסיק עם זה. אדלשטיין הוא מהנעלבים, מהזוכרים ומהנוטרים. עד היום הוא חושב שיש לי משהו נגדו, בשעה שאין אפילו רבע מזה, גם לא עשירית. בהצלחה רבה, חבוב, היה ודאי אומר לו ש. איזנברג וביפו סיגר, לו היו נתקלים בקרן רחוב. נאמץ איחול זה גם אנחנו.

רגע, בדיקת גרמים. 820? וואו, זה טס היום.

ממממ, אני חושב שזה מספיק.

לא, רגע, עוד משהו קטן תרתי משמע. ארל בויקינס האליל מוירטוס בולוניה וארל קאלוויי של ציבונה הם לא פחות ולא יותר מאשר חוסר אמת בפרסום. ומיד אני מסביר (כן, אגב, אתם צודקים, שמתי לי למטרה להגיע לקילו טקסט): בזמנים בהם יש כפול מכל דבר (שני בראונים, שני מרכוסים) מעניין לראות איך המציאות מגמדת שמות מיתולוגיים.

ארל הוא הרי שם שמשמעותו אחת בעיני הישראלי הממוצע: סוג של סוס, בריון חסר מורא, כוח, מאסה, ריבאונד, הרתעה. ארל ויליאמס היה רק אחד ועדיין הוא בליבנו עד עצם היום הזה.

להיתקל בגארדים, ודאי בגמדים כמו בויקינס, ולהיווכח שארל יכול להיות גם אחד שרץ את המגרש במהירות וזורק שלשות, זה קצת כמו להתעורר מחלום רע. אוקיי, שיהיה, אבל עכשיו שרק לא יתאהבו ברעיון ויחתימו פה איזה קווין של 1.78 שיהיה מלך החטיפות או משהו. זה כבר יהיה ממש מפח נפש.

הצלחתי? לא, עוד לא. יצא קצת פחות מקילו. נו, נחיה עם זה.