שני מהלכים של כדור אחרון לנצח משחק (או לשלוח אותו להארכה) הוחטאו אתמול. אחד בחולון, כשרביב לימונד מנהריה כדרר והחליק או סובב את הרגל או נסגר על ידי כריס ווטסון, לא זוכר כרגע מה הלך שם בדיוק. ניצחון לחולון, קבוצת הבית.

האחר בגן נר, כשבריאן רוברטס, החבוב האולטימטיבי, החליט לזרוק שלשה ופספס אחרי מחצית שנייה טובה מאוד שלו. ניצחון לירושלים, קבוצת החוץ.

מעניין היה לעקוב פעם מקרוב אחרי כדורים אחרונים לאורך עונה שלמה ולראות כמה מהם מנצחים משחקים, והאם יש חלוקה ברורה לטובת קבוצות אורחות או קבוצות מארחות. זו חתיכת סטטל'ה שהייתי שמח לעיין בממצאיה. בינתיים, אנחנו כאן, במזרח התיכון. בואו לא נלך יותר מדי רחוק. גם סטטיסטיקה רשמית ומסודרת קיבלנו כאן בפעם הראשונה רק באמצע שנות התשעים, בערך עשרים שנים אחרי כל הליגות הנחשבות והמוערכות באירופה.

עניין שני

חטיפה של נהריה בפתיחת המשחק. ניצן חנוכי (בעוד משחק של שתי נקודות, מה יהיה?) דוהר קדימה, מוסר אסיסט לטוני וושהאם שמטביע. מורן ברק בתגובה: "וושהאם מייצר שתי נקודות".

התייחסתי לזה כבר בשורה הרצה באחד הימים, והנה פעם נוספת: מה מייצר, איזה מייצר? מתפרצת, אחד מול כלום, הכי פשוט בעולם. אפילו לא צריך לטרוח. לא לעבור שחקן, לא להפעיל מחשבה מקורית, שלא לומר יצירתית. לנתר בקלילות ולהניח. מאיפה בא המייצר הזה על כל שטות? מה עם מטביע? מה עם קולע? די עם המייצר הזה, אפשר לחשוב איזה פס יצור משובח יש בליגת קזינו, שכל שחקן נהיה יצרן. אני ממש מתגעגע לימים ששחקנים היו קולעים שתי נקודות ולא מייצרים אותן בפטיש ואיזמל.

אהה, ולמיטב ידיעתי לשחקן של נהריה קוראים ערן סעודאי ולא סעודי. שייח עם כאפיה עשיתם אותו בשידור.

עניין שלישי

ברגעים נאים ושקטים אלה של הקלדה, משהו כמו אחת עשרה וחצי בלילה, שעה של נחת, כשהאוויר קריר ונעים עד מאוד ועד בלי די ועד אין קץ, יסמין רפשה הבלתי נסבל מפסיד עוד משחק עם רומא בליגה האיטלקית. הפעם נגד פרארה, העולה החדשה, בחוץ.

לא בדקתי לעומק, אבל אני מוכן להישבע שהמאמן הזה הוא כנראה היוצמח-הלא-יוצלח הכי גדול שיש כיום בין קבוצות הצמרת של אירופה. ואני לא יודע מה חלקו של דיאן בודירוגה, המנהל הטכני, בעניין הזה. רפשה היה שם קודם וגם עם בודירוגה כשחקן תחתיו, כמעט כל דבר הלך הפוך ברומא.

רפשה אמנם מוביל עם רומא את בית ג' ביורוליג עם 1:5, כולל ניצחון 90:93 גדול נגד טאו ויטוריה בספרד, אבל בליגה שלו הוא מובך פעם אחר פעם כבר שבועות. במחשבה שנייה, אולי הניצחון ההוא בויטוריה שהוא באמת אירוע נדיר, דפק להם את הראש, לרומאים.

רומא פתחה את הליגה האיטלקית עם ארבעה ניצחונות ברציפות, ובהפרש ממוצע של 14 נקודות. היתה תחושה שהנה זה קורה סוף-סוף והסגל המחוזק שהעמידו שם (ברזץ', בצ'ירוביץ', ג'נינגס, האטסון, דאטומה) הולך להוות אלטרנטיבה לסיינה. ואז הגיעו ההפסדים.

חמישה, ליתר דיוק. רצופים. שניים מהם נגד מתמודדות ישירות בצמרת. כלומר, קבוצות שנחשבו מתמודדות בצמרת מבחינת רומא, אבל עכשיו הן שם לבד כי רומא כבר לא חלק מהעניין (מקום שמיני). את שני המשחקים האלה היא אירחה; מול סיינה הובסה ב-20 הפרש ונגד וירטוס בולוניה הפסידה אחרי הארכה. כנראה שיצא הרבה אוויר אחרי ההפסד הכפול הזה.

איך אמר ראש שבט האפרים אחרי פיטוריו? "הפסדנו רק פעם אחת בליגה וביורוליג שמרנו על הבית". ומה יעשו למאמן שאמנם מוביל בית ביורוליג, אבל הפסיד חמישה משחקים רצופים בליגה האיטלקית, אחד מהם נגד אודינה מהמקום האחרון? אם נחיה גם נראה, אבל עד שיקרה משהו, אם וכאשר, הייתי ממליץ שהעסק הזה ייגמר. אמנם לא נעים לקרוא לפיטוריו של מאמן (אפילו כשאף אחד שם לא שומע או מודע למה שכתוב כאן), אבל אני לא סומך על המאמן הזה בגרוש. ואולי זה רק אני, מי יודע.

מה האלמנט הבא, אורך רוח או קוצר רוח?

האם יהיה אורך רוח במערכת שם, או שמא נמתין בקוצר רוח לפרסום שמו של המאמן החדש? כאמור וכידוע, אם נחיה גם נראה.

עניין רביעי

באתר של מנהלת הליגה מופיעה כתבה על מייק גיבסון תחת הכותרת "הזיקית מהגליל". בטקסט עצמו מוזכר ביובש שגיבסון מכונה "הזיקית". פעמי הנוסטלגיה הכו בו לפתע, וניסיתי לחזור אל אותו יום בהיר או סגריר בו כתבתי טור צנוע של סיפרה בסלע תחת הכותרת "הזיקית הלאומית", שלימים שובץ בספר המשובח "עבירה במתכוון" (מודן, 2006)..

זה קרה לפני משהו כמו 16 שנים. באמת לא זוכר את הרגע הספציפי ואם היתה לי השראה מיוחדת או לא, אבל בטור ההוא קבעתי שגיבסון מזכיר לי זיקית על שום הלשון שהוא מוציא ומכניס, מוציא ומכניס, כמו זיקית שלוכדת חרק קטן ואוכלת אותו. מכיש כזיקית, קבעתי באותו יום סגריר או בהיר. ומאז והלאה הדבקתי לו את הכינוי. לדעתי, אין שום צ'אנס שהוא מודע לזה ולהבדיל מכינויים רבים שהגיעו עם השחקנים הזרים לכאן עוד מימי הקולג' או ה-NBA שלהם (כמו השריף המיתולוגי שאימצתי וייבאתי לכאן), גיבסון קיבל את הכינוי שלו כאן, בליגה קטנה ושולית יחסית.

היום, כשאני קורא שישנם עדיין אנשים שמשתמשים בכינויים שהמצאתי לגמרי בעצמי, לגמרי לבד, לגמרי בלי מחשבה או אמונה שיתפסו "חיי נצח" כמו שאני נוטה להגדיר לפעמים את חביבי הסיפרה למיניהם, אני באמת חושב שמדובר ברגעים נדירים. היכולת לשים את האצבע על משהו, להאיר נקודה, להדביק כינוי, להציג דמות, להוליד סגנון כתיבה ודיבור מסוים ולשמוע פידבקים מכל זה גם אחרי כל כך הרבה שנים – מה אני אגיד: באמת שאפשר לפרוש.

ולסיום

היי, נגמר. רומא הפסידה 73:67. היה כבר 14 הפרש, נתנו להם הנחה בסוף. אנדי איבי הסוציומט (מתגעגעים אליך חבוב, כן ולא, ככה לפעמים) הרביץ 8 ריבאונדים, 7 נקודות ו-2 חטיפות לזכות פרארה ב-27 הדקות שלו ויצא בחמש עבירות. רפשה ממשיך להתהלך חופשי בזירת הפשע ואיש אינו עושה דבר.

חצות בערך. זמן טוב להעלות את האייטמון וללכת לישון קצת, כל עוד תומרינגו סטאר מתיר זאת.