כידוע או שלא, לא נסעתי עם מכבי ת"א למשחק באירופה כבר כמה וכמה (וכמה!) שנים טובות. למעשה, אני לא זוכר אפילו מה היתה הפעם האחרונה. אולי הפיינל פור ב-2002. כן, נראה לי שזו היתה האחרונה. נפלאות ועלילות קווינסי לואיס, מרקוס גורי, בנו אודריך, צ'ארלס בארטון וכל השאר, כבר היו לגמרי מחוץ לתחום מבחינתי.

לא מעניין אותי לנסוע.

לא רוצה לנסוע.

לא מתחשק לי לנסוע.

לא חשוב לי לנסוע.

אין לי כוונות לנסוע.

אוי, איזה קטע: המבנה הזה מזכיר לי קצת את שריף גוד-מן מהטלוויזיה החינוכית (כן, סר ש. הרמלין, אני מדבר רק אליך עכשיו, נראה שאנחנו שני הקשישים היחידים כאן בחדר) באחד הפרקים המופתיים של סדרת לימודי האנגלית שבו עבדו על פעלים שיושבים טוב עם ING בסוף.

I enjoy saving people

הכריז השריף מעל סוסו המדומה, תוך שמצלמים אותו כביכול לסרט.

I'll keep on saving people

המשיך השריף.

I'll never stop saving people

וכך הלאה, יו נואו.

חובה לראות.

כך או אחרת, אחרת או כך, אם לחזור לרגע לעניין הקודם, הייתי מספיק פעמים באירופה עם הקבוצה ובלעדיה. את אירופה אני אוהב. את הנסיעות עם מכבי ת"א – פחות. לקח לי זמן להבין את זה, אבל כבר שנים שאני מגובש לחלוטין, הדוק ומהודק, בעניין הזה. לא רוצה את זה יותר.

בגדול, מה שגמר אותי היו השעות לא שעות של הטיסות, השחיקה, שדות התעופה, העיכובים, הדיליי פה והדיליי שם, ודי נמאס, בסופו של עניין, להתלוות לחבורה של אנשים ולהרגיש שייך-לא שייך.

יותר מהכל מה שגרם לי לרדת לגמרי מהעניין, אבל לגמרי-לגמרי, היו הילדים שנולדו. קודם איתי סלע הפלאי, אחר כך נגה סלע חסרת התקדים. פתאום מצאתי את עצמי באיזו ליסבון או מדריד – ולא שרע להיות בליסבון או מדריד – אבל רציתי להיות עם הילדים יותר מאשר להעביר לעיתון עוד ציטוטים של רבי פנחס הגרשוני, או לדווח על פציעתו של טל בורשטיין שיהיה בספק להערב או לחזות באימון משעמם. הוא שיעמם אותי ביד אליהו עם השנים, ושום דבר קסום לא קרה לו אם הוא התנהל בלילה חורפי קר באירופה.

די, מספיק עם זה. הצורך כבר לא היה קיים. יום אחד אולי ארים פה אייטמון מקיף ומפורט בנושא הזה, ואולי אסתפק בדברים שנכתבו עד עכשיו.

אבל הנה (כמעט אותו סאונד כמו אבל-ינו), אחרי התנזרות של הרבה שנים עבר בי היום דגדוג מוזר. קליל כזה, ממש לא משמעותי, אבל קיים. לרגע עברה בי מחשבה לא מוכרת, שונה קצת, מפתיעה:

ואללה.

הייתי מוכן לשים נפשי בכפי ולקחת את הטיסה הזו. אבלינו זה מקום שהייתי נוסע אליו לראות משחק כדורסל. על פניו, הוא בדיוק מסוג המקומות שמתאימים לי.

האולמות האיטלקיים האלה – 5,000 מקומות, יו נואו.

הערים הקטנות האלה – 55, אולי 60 אלף תושבים, שבהן קשה מאוד למצוא דוברי אנגלית. האותנטיות המושלמת.

הצדדיות הזו, השוליות הזו – לא מילאנו ולא בולוניה ולא רומא. לא קבוצה עם מסורת, להיפך, עונה ראשונה ביורוליג. הכל טרי. חדש. הקהל המקומי בשיגעון, מעודד, דוחף. תחושה של סנסציה באוויר. הנה-הנה אנחנו הולכים להפיל פה אימפריה. ניסינו עם אולימפיאקוס, וזה לא עבד. את מלאגה כבר הצלחנו לנצח. עכשיו אנחנו הולכים על הדבר האמיתי – לתת צ'פחה-צ'פחה למכבי ת"א, אימפריה אירופית כבר עשרות שנים. אנחנו על המפה, רק באיטלקית.

מקומות כאלה אני אוהב. עם תשוקה למשחק. עם אווירה, צבע. קבוצות שהן לא פייבוריטיות לנצח מצד אחד, ושום אסון לא מתרגש על עולמן אם הפסידו, אבל איזה כיף זה יהיה אם ינצחו.

הרבה יותר מעניין להיות במשחק כזה מאשר להתלוות למשחק חוץ נגד צסק"א מוסקבה או פנתינאייקוס, תאמינו לי.

חוץ מזה, שזו איטליה. ובאבלינו לא הייתי. ואת הבחורות שם לא ראיתי, ואת האוכל שם לא טעמתי, ובככר העיר לא ישבתי, ואת האוויר שם לא נשמתי ואת האקצנט המקומי לא שמעתי.

תכל'ס, אני יותר אוהב את הצפוניות: קאנטו, וארזה, בורמיו, קומו, בולוניה שיושבת אמנם די באמצע, אבל טיפה-צפונה. אבל הנה באה עיר מרכזית-דרומית כזו. ופתאום הם עולים, מנסים לטפס במעלה היורוליג, וחבורת אמריקאים שהתנחלה בעיר עושה מאמצים לתת שואו מנצח לתושבים.

מה אתם יודעים, בטח עושים לשחקנים שם הנחות בשוק המקומי כמו בימי "כל שסק מלמיליאן".

"בונז'ורנו טראוויס", אומר לו ודאי ג'אנפרקו טומאסלי, הרוכל אשר על תפוחי האדמה, בניגון איטלקי כבד. "אתן לך את הבסט של הבסט של תפוחי האדמה שלי מחר בחינם אם תנצחו הערב את מכבי". ולוקה טונוני, מהצד השני של השביל, ההוא אשר על העגבניות הטריות, מודיע לו על חמישה קילו במתנה תמורת ניצחון ולו בנקודה.

ובסט, שמסתובב בשוק עם תמאר סליי ואריק וויליאמס, מהנהן בראשו מבסוט מהחיים, והחבר'ה צועדים הלאה ומשקיפים על הבחורות המטופפות בכיר העיר, כל אחת מהן פרח.

מאמן, כמו שכתבתי כאן באייטמון האחרון בלינק המשובח 'כל מלה בסלע', לא הייתי יכול להיות וגם הסברתי למה.

אבל להיות זר בליגה האיטלקית? הייתי משלם בשביל זה.