בזמן האחרון, יוצא לנו לשמוע לא מעט, ומדי פעם אף ממש לעסוק בתבוסות. למשל זו של רישון בנוקיה, לה הוקדש מקום של כבוד (?) גם כאן, למשל ה-50 הפרש שחטפו קושיצה של לירון כהן במוסקבה מול ספרטק, למשל לה מאן שהושחלה איזה 40-30 בבית ממלאגה ועוד כל מיני ב-NBA וברחבי אירופה. אנשים מקבלים בראש כאילו אין מחר. עד כדי כך, שאפילו אני שמתי לב.

במקביל, וברגע הראשון ממש בלי קשר - חכו, זה תיכף יגיע - יצא לי לראות היום סתם כך, ללא סיבה מוגדרת ונראית לעין, את טבלת הליגה הארצית ב"ספסל" האגדי. הגעתי לשם די במקרה, רק כדי לגלות שבמחוז הצפון, ממש בצמרת הגבוהה שלו (לא שמעתי עדיין על צמרת נמוכה, אבל לא משנה), נמצאת הפועל חיפה. כן-כן, הפועל חיפה, שיש מצב שמחדשת את ימיה כקדם וחוזרת בעתיד הנראה לעין להיות פקטור בכדורסל הישראלי.

ופתאום שני הדברים התחברו לי, גם נושא התבוסות וגם הפועל חיפה. ה-39 של רישון בהיכל זה שטויות, לה מאן זה בדיחה (כלומר, גם הקבוצה וגם ההפסדים שלה), ה-50 של הקושיצות לא גורמים לי לרחם עליהן ואפילו הכמה-זה-היה-שם של הפועל ירושלים בקאזאן לפני שנה לא מפעימים אותי. ממש לא. לא אחרי שאני, בעצמי, חטפתי פעם 80 הפרש, לא פחות. מהפועל חיפה, אלא מה.

נדמה לי (דבר יו"ר הדירקטוריון: על אף שגם אתה אינך אביב לביא, כן? המשך נא) שפעם הזכרתי את זה כאן, אבל למה לא לנצל את ההזדמנות להעלות שוב את אותם זכרונות משעשעים? כן, משעשעים. נשבע לכם. לעניות דעתי הלא קובעת, זה היה כששיחקתי בליגה לנערים, במדי הפועל עמק יזרעאל, אם כי ייתכן שזה היה בעונתי הראשונה בנוער. באמת שזה לא משנה. אנחנו היינו קבוצת אמצע טבלה טיפוסית - כזו שמנצחת את החלשות, מפסידה לחזקות ולרוב מובסת ללא תנאי על ידי החזקות מאוד, למשל הפועל חיפה.

פששששששש, איזו קבוצה הם היו. במונחים של ליגת נערים/נוער, בוודאי של מחוז הצפון נטול התל אביביות הגדולות, נחשבו שתי החיפאיות הגדולות לקבוצות אול-סטאר לכל דבר. את מכבי חיפה הובילו האחים ארי וירדן רוזנברג, יעקב ג'ינו, ארז גולדשמידט ובועז שגב. להפועל היה קודם כל ולפני הכל את מוטי אמישה, דורון קסקי ואלון אופיר - שלושה שלא רק שאי אפשר היה לעצור אותם ושקלעו את הרוב המוחלט של הנקודות, אלא לימים אף הפכו לשחקנים לגיטימיים בליגה הבכירה. גם האחרים בקבוצה לא קטלו קנים, כמו שאומרים, אבל תהרגו אותי אם אני זוכר איך קראו להם. את המגרש הביתי הפתוח שלהם בהדר הכרמל, לעומת זאת, אני זוכר מצוין. אי אפשר היה לנצח שם, אלא אם שיחקת בהפועל חיפה, כמובן.

העונה כבר היתה לקראת סיומה, כשהגיע יומנו לנסוע לחיפה. כאילו שיחסי הכוחות לא נטו חד צדדית לטובתם גם ככה, כשהגענו לנקודת האיסוף הסתבר לנו שבסגל נמצאים חמישה שחקנים בדיוק. למה? כי רוב הקבוצה, כולל המאמן, נסעה לאיזה טיול של בית ספר, ומי שהיה צריך להודיע על כך לאיגוד ולבקש דחייה או הקדמה של המשחק - שכח. אז נשארנו חמישה: שני שחקני חמישייה בינוניים-מינוס, ושלושה מקצה קצהו של הספסל, כאלה שנהוג לומר עליהם שאם יתאמנו ברצינות ובהתמדה הרבה שנים - בסוף הם יהיו ותיקים.

הגענו לחיפה. כבר בחימום ראו את ההבדלים, ולא רק במספר הנוכחים בסגל. הם עם גובה ממוצע של 1.90 מ' לפחות, אנחנו עם 1.80 בקושי. הם מלאי מוטיבציה ואנרגיות, אנחנו כבר חושבים על הפלאפל בדרך הביתה. הם טובים בכדורסל, אנחנו לא. מאחר שמאמן לא היה בנמצא, סיכמנו בינינו שכדי להימנע ככל האפשר מיציאה בחמש עבירות נשמור אזורית 2-3 כל המשחק, ננסה לשחק התקפות ארוכות ובעיקר נילחם. אכן תכנית משחק לעילא ולעילא, שהחזיקה מעמד 42 שניות שלמות. האמישות הסתערו עלינו במלוא כוחם, ולא הרפו לרגע.

אחרי חמש דקות הראה לוח התוצאות על משהו כמו 25:4. במחצית זה כבר נע באזור ה-60:17. זה בדיוק היה השלב שהפסקנו להתבאס והתחלנו להשתעשע מהעניין. אם בהתחלה עוד כעסנו אחד על השני על טעויות בהגנה, במחצית הפסקנו - בעיקר בגלל שלא היתה הגנה, אז למה לכעוס? אם בדקות הראשונות ניסינו לשחק מסודר ונכשלנו, במחצית השנייה כבר לא ניסינו, זרמנו. אתם יודעים, כמו אלה שבסרטים תמיד רואים אותם שטים באיזה נהר, ואז התמונה נפתחת ומתברר שעוד שנייה הם מגיעים למפל הענק והמפחיד. נכון שאנחנו התחלנו מהמפל הזה, אבל למה להיות קטנוניים.

כשחזרתי הביתה, הוריי - שתמיד דאגו להפגין עניין ולעקוב - שאלו איך היה. אמרתי שהפסדנו 127:45 או משהו כזה. מאחר שהם הכירו את יחסי הכוחות, הם צחקו מתוך הבנה והשתתפות בצער. "עד כדי כך גרוע?", שאל אבא שלי. לא יכולתי לחשוב על תשובה טובה יותר מזו שנתן לי פעם איתן שלח, מוותיקי המאמנים בעמק, אחרי שעבר חוויה דומה. "בהתחלה דווקא היה אפס-אפס", אמרתי, "אבל אז הם ברחו לנו".

shaharhermelin@gmail.com