עדני דגן אמר אחרי המשחק שכל הזמן, גם בפיגור 13 ו-15 הפרש, הוא המשיך לומר לשחקניות שלו "הגמר שלנו, הגמר שלנו". מוזר, גם אני, מול הטלוויזיה, עם תומרינגו סטאר הכרוך סביבי ומביא לי עשרות פעמים חפצים שכלל לא דרשתי שיביא, ידעתי באותה נקודה בדיוק שהגמר של דגן ורמת חן.

אודה ולא אבוש ואף אבוש מבלי להודות או כל וריאציה אחרת על המשפט המורכב הזה: יצא לי לראות מעט משחקי נשים מהתחלה ועד הסוף. במעטים שאני רואה לאורך השנים מעורבת בדרך כלל רמת השרון. אורנה אוסטפלד תמיד שם, אבל זה כבר נושא לאייטמון אחר. קצת יומרני לומר מה שאני אומר, ודי לא נוח לי לכתוב אייטמונים על תחומים שאני פחות מעורה בהם, ובכל זאת: אצל רמת השרון של אוסטפלד לאורך כל השנים, או לפחות כשיוצא לי לראות, שום לא דבר לא גמור עד שהוא גמור. ואני מדבר בעיקר על הצד השלילי. גם ב-15 הפרש, גם ב-20 הפרש לטובת רמת השרון, אף פעם אי אפשר להיות בטוח שהקבוצה תנצח את המשחק.

נכון, זו חוכמה בדיעבד לכתוב דברים מהסוג הזה ואם לאטה היתה מחטיאה את הצ'אקה האחרונה כל הסיפור היה שונה. אבל בכנות מלאה וחסרת כל אינטרס כזה או אחר, רמת השרון לא נותנת ביטחון למביט מהצד בשום שלב, שהיא לוקחת את המשחק בשתי ידיים בטוחות ויציבות. פתאום יש חור, פתאום נעשה בור, פתאום קבלת החלטות נוראית, פתאום שטות פה ושטות שם. והרי כדורסל הנשים פה כבר הרגיל אותנו מזמן, שברוב המשחקים על תואר יש אלף ואחד מהפכים. בטח כשאוסטפלד בסביבה.

רמת השרון הובילה ב-15 הפרש ואז, פחות או יותר, החלה הבעיה עם נעמי קולודני, הרכזת המחליפה. כל עוד קולודני החליפה את פיליפס שנפצעה והצליחה להביא את האנרגיות והנחישות שלה למגרש, היא היתה ההפתעה של המשחק ורמת חן לא התמודדה איתה בהצלחה. היא עשתה כל מה שצריך עד אמצע הרבע השלישי בערך, אבל בשלב הזה רמת חן כבר הבינה שזו השחקנית לסגור, שאין לה מחליפה בעמדת הרכז שנותרה אוורירית ומכאן והלאה אפקט ההפתעה כבר לא עבד.

מאותו רגע והלאה קבלת ההחלטות של קולודני נפגעה, ואיתה של הקבוצה כולה. הניסיון להעביר את כובד המשקל של המשחק לידי ג'יה פרקינס (איך אני בשמות? תודו, אה?) – לא עלה יפה. להיפך, עלה מכוער, עלה.

פרקינס אכזבה ברוב המהלכים שלה במאני טיים. את כל הדקות המוצלחות שלה מהחלקים הראשונים של המשחק היא קיזזה עם ההמשך הלא טוב. זריקות רעות, חוסר אחריות בהתקפה. ואם קלטתי נכון, גם אבוני הופמן, אחת שבהחלט היתה ראויה לקבל כדורים מכריעים פנימה, סבלה מאיזושהי פציעה שהגבילה אותה בסיום.

עדני דגן, מאמן רמת חן, אימן אותי פעם. זה היה כבר אחרי הפציעה שלי בנוער של מכבי פ"ת. שנה אחרונה, קצת לפני גיוס אם אני זוכר טוב. הקול הצרוד שלו היה צרוד כבר אז. מוטיבטור גדול הוא תמיד היה. את הכדורסל שלו אני זוכר פחות. בכל זאת, עבדנו יחד בקושי חצי עונה באיזשהו בית תחתון בליגה לנוער. עברו כבר למעלה מעשרים שנה. והיי, אני קשיש כבר כמעט סר ש. הרמלין אז אל תצפו ממני לזכור דברים כאלה.

אבל גם דגן מכיר ויודע בעל פה, כנראה, את הנתון שריצד על המסך דקה-שתיים לסיום. רמת השרון מפסידה בגביע משחקים צמודים שמסתיימים בחמש נקודות ומטה. לכן הוא האמין ואייבורי לאטה עזרה לו להשיג את המטרה.

ישנן גארדיות-בנים כאלה, יו נואו, שמטפלות בכדור כמו גברים, עולות לג'אמפ שוט כמו גברים ומכדררות כמו גברים. אוקיי, כמעט כמו גברים. כי ההבדלים בין גברים לנשים עצומים. משחק בין רמת חן לעירוני נהריה, נניח, יסתיים בתשעים הפרש אם נהריה תרצה. אבל לא לצורך זה התכנסנו ועד שאני מקדיש אייטמון בכדורסלע-האתר לכדורסל נשים, למה לקלקל, למה?

רמת השרון היתה יותר טובה, לא נכחיש זאת. קולודני עוד הרביצה בהתקפה האחרונה את מה שהיתה אמורה להיות הצ'אקה לשלוש של החיים שלה, אבל לאטה סגרה עניין בעיתוי הנכון. הקאמבק של רמת חן ברבע האחרון התגלגל כמו כדור שלג שנופל מראש הר, והיה ברור שהוא יגיע בזמן הנכון ולמקום הנכון כדי להכות בראש ההמום של רמת השרום עם הבאזר. איכשהו, גם בכדורסל הנשים הכי לא צפוי בעולם, לפעמים יש תחושות שהידוע מראש עומד לקרות. וזה בדיוק-בדיוק מה שהיה.

וכשעדני דגן ראה שב-15 הפרש רמת השרון עוברת לשחק בכאילו ובנדמה לי, על אף שאביב לביא לא היה בעמדת השידור הפעם (ערוץ 1, יו נואו), הוא קלט שיש לו סיכוי טוב לעמוד על 6 מ-6 בקריירה במעמדי גמר גביע. הישג ענק. אפילו רבי פנחס הגרשוני לא הגיע למאזן כזה.

זהו, בהתחשב בכך שצריך לשמור את העיניים לבוסטון נגד הלייקרס, נראה לי ש-680 גרם טקסט הם פייר אינאף.

שלומות ונצורות בשלב זה.